פרשת מגל? המציאות קיצונית יותר

אני עובדת במערכות תקשורת חילוניות מאז גיל שש. כתבתי אז שיר ילדים ראשון לעיתון "צ'ופר", ומאז הפכתי בת בית במערכות עיתוני הילדים והנוער ואחר כך גם באולפני הרדיו והטלוויזיה. אמנם לא בדסק "וואלה!", אבל באין־ספור מקומות דומים שבהם נמצאים יחד אנשים צעירים ומוכשרים, מלאי דרייב, תאבי פרסום ורייטינג.

כשהתחלתי לשמור תורה ומצוות, הופתעתי כשחברות שלי - חילוניות למהדרין - קינאו בי על היכולת להעמיד מעתה קולגות במקומם. "למה רק אם את דוסית את יכולה להודיע שחיבוק הוא לא דרך להגיד בוקר טוב?" שאלה אותי חברה על הסט של אחת מתוכניות הנוער, שבה עבד איתנו מישהו שגבולות וכללים לא היו בדיוק הצד החזק שלו.

אם נהיה כנים, זה בדיוק מה שפרשת ינון מגל אמורה לעורר: דיון נוקב על הנורמות הנהוגות במקומות עבודה. האם האווירה במקום שבו אנשים מבלים לעיתים יותר שעות מאשר בבית מכבדת את כל הנוכחים? זה בכלל לא קשור ללשון החוק ולהגדרות הפליליות, אלא לשפה אחרת לגמרי שצריך לאמץ.

(צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

שפה שבה אמירות או רמיזות בוטות הן מחוץ לתחום. שפה שבה לא חיים כל הזמן על הגבול, ואז מזדעזעים כאשר מישהו חוצה אותו.

לפני כאלפיים שנה קבעו חז"ל הלכות מדויקות בנושא הזה. התרחק מן הכיעור", הם הורו לנו והוסיפו: "אין אפוטרופוס לעריות" (כלומר, אף אחד לא מחוסן בתחום שבינו לבינה).

הם ירדו לעומק נפשו של האדם והבינו שאי־אפשר להסתפק בחקירות ובעונשים. צריך, הרבה קודם לכן, להציב גבולות וסייגים שירחיקו את האדם מהחטא.

גם בפרשת השבוע, פרשת "וישלח", אפשר לראות מגמה כזו. יעקב אבינו חוזר השבוע לישראל ובדרך הוא מספר עד כמה הוא ירא מפני החטא. כלומר, גם אדם גדול כמו יעקב אבינו מתפלל שלא לחטוא ומציב לנו פה מודל: לא להיות קולים מאצ'ואיסטים ובטוחים בעצמנו, אלא רגישים ומודעים למוגבלות האנושית שלנו.

ההלכה, וזה אולי מפתיע, לא נותנת הרבה אמון בבני האדם. היא מבקשת להקפיד על ריחוק, כדי להימנע אפילו מכניסה לאזורי סכנה. זה נראה קיצוני שגבר ואישה לא יהיו לבדם בחדר סגור, או שלא יהיה ביניהם כל מגע, גם לא ידידותי? ובכן, המציאות שנחשפה השבוע, ושנחשפת בכל פעם שמתפוצצת עוד פרשה כזו במשטרה או בצבא, היא קיצונית עוד יותר.