אור וחום: על העבודה החינוכית והמשפחתית

בחצי שעה שיושבים מול הנרות יש זמן להקשיב למה שהללו מספרים ולהתבונן בהם.

בערב שבת קודש יש לנו ריבוי "אורות", וניתן להתבונן גם בנרות השבת.

ההתבוננות הכי פשוטה להתחיל בה היא בשאלה - איך נוצרת אש? כיצד מדליקים נרות? לוקחים גפרור ומציתים אותו (ניתן לקחת גם מצית, אך נראה לי שרובנו עדיין משתמשים בגפרור הפרימיטיבי...). ולפני שהתגלו הגפרורים, כיצד יצרו אש? לקחו שתי אבנים ושפשפו אותן זו בזו עד שהתגלה הניצוץ... מתברר, כי האש (ותולדותיה: האור והחום) נוצרת מהחיכוך ומהמפגש.

ואם כך ב'חומר', כך גם ב'רוח' - "נר מצוה ותורה אור" . המילה 'מצווה' קרובה מאוד למילה 'צוותא', שמשמעותה 'יחד'. המצוות הן בעצם הזדמנויות שלנו ל'חיכוך' עם הקב"ה בזמנים שונים ובאופנים שונים, והתוצאה הטבעית של קיומם אמורה להיות 'אור וחום'. כלומר, השלב הראשון הוא בהפנמה שאם אנחנו לא מרגישות הארה מיוחדת בעבודת ה', ה'קצר' הוא אצלנו ולא במצוות. כדוגמת מאמר חז"ל  "ואם ריק הוא - מכם הוא ריק"...

נו, אז איפה ה"קצר?"

אם אמרנו שאש נוצרת מחיבור, ה'קצר' הוא הניתוק. גם מעגל חשמלי שנסגר יכול ליצור אור, ואם יש בו נתק - יש קצר. כשהנביא אומר: "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני" , הוא מתאר מצב של 'התנתקות' - ריחוק קטסטרופאלי בין הפה והלב, בין הפנים והחוץ. הדרך היחידה לתיקון המצב, היא יצירת חיבור מחדש בין הרבדים הללו.

החיבור חזרה ללב מתחיל גם בזה שאנו מודעות לא רק ללב שלנו, ולחיוב לשתפו בעבודת ה', אלא שיש גם למצוות 'לב'. למצוות יש קליפה חיצונית ותוכן פנימי, והם - הציווי ההלכתי עצמו, והמשמעות שלו. הלב שלנו יכול למצוא דרך אל הלב של המצווה, על ידי הלימוד של מה שמכונה בחסידות 'פנימיות התורה', המשמעות העמוקה של כל פרט ופרט בעבודת ה'. גם אנו כנשים מחויבות ללמוד את חלקי התורה שנוגעים למצוות שאנו מצוות לקיימן , וזה כולל לא רק הדרכה מעשית, אלא גם הכוונה פנימית...

מול נרות השבת והחנוכה אנו מוזמנות לשוב ולהתקרב. להתקרב יותר לבני המשפחה שסביבנו, ולהידבק יותר בקב"ה ובמצוותיו. זה הזמן להכניס עוד אור וחום לבתים שלנו ולעבודת ה' בכלל. חנוכה הוא מלשון "חינוך", יש לנו הזדמנות פשוט להתחיל מחדש... ויהי רצון שאור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו.