תהיו מציאותיים

פעמים רבות כדאי לתת למציאות לדבר בעד עצמה, היא עושה את זה הכי טוב...

כזו היא פרשת משפטים. מספיק להתבונן במשפטי התורה כמות שהם, ולגלות את היופי האלוקי הטמון בהם, יופי של אמת, יופי של שלמות...

נתבונן בכמה ממצוות הפרשה, נטה את אוזננו למסרים העולים ונקיש מהם על יתר מצוות הבורא. 

כולנו מבינים שאי אפשר לנהל חיי חברה תקינים ללא מערכת חוקים מסודרת. ואכן, במדינות דמוקרטיות ישנן שלש רשויות – רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת, שיתוף פעולה מלא בין שלשתן מהווה בסיס לחיי חברה תקינים.

בני ישראל יצאו ממצרים והם נהיו לעם. גם עם ישראל זקוק למערכת חוקים כדי להתנהל באופן תקין, ואכן, ארבעים יום לאחר צאתם ממצרים היה מעמד הר סיני. במעמד זה שמעו כולם את עשרת הדברות, לא לפני שהם הצהירו נאמנות מוחלטת לחוקי הבורא במילים: "כל אשר דיבר השם נעשה" (שמות יט´, ח´). לאחר מעמד הר סיני משה ניגש לבדו "אל הערפל אשר שם האלוקים" (שמות כ´, יח´) כדי לקבל בפרוטרוט את חוקי התורה ומצוותיה, ובני ישראל המתינו לשובו בתחתית ההר.

פרשתנו, פרשת משפטים, פותחת בדברי אלוקים למשה - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ובראשונה אלוקים מלמד את משה את חוקי החברה. ואכן פרשתנו עוסקת ברובה בדיני ממונות – הכוללים דיני גניבה, הלוואה, שמירה ונזיקין, ובהמשך מובאים דיני שמיטה ומועדי ישראל.

במחשבה ראשונה, היינו "מצפים" מאלוקים, שקודם יתחיל ללמד את המצוות "החשובות" יותר, כמו מצוות שבת, יום כיפור, חגי ומועדי ישראל ועוד עיקרי היהדות, אבל לא! אלוקים בוחר לפתוח דווקא בדיני בין אדם לחברו. כנראה משום שאלו נושאים מאוד מעשיים ותדירים וכפי שאמרנו – אי אפשר לנהל חיי חברה ללא חוקים אזרחיים אלו.

תשובה זו נכונה. אולם נכונותה לא מונעת ממנה להיות תשובה ראשונית בלבד, כמדומני שאחטא לאמת אם לא אוסיף ואכתוב את עיקרי הדברים.

אל לנו להתייחס אל משפטי התורה כאל חוקי שאר העמים. ההוכחה הטובה ביותר לכך, היא המצווה הראשונה של פרשתנו, "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחופשי חינם" (שמות כא´, ב´) - דיני עבד עברי.

מיהו אותו עבד עברי?

עבד עברי זהו אדם יהודי שמצבו הכלכלי דרדר אותו מבחינה מוסרית, והוא נתפס בגניבה. על פי חוקי התורה, אם החפץ או הכסף עדיין ברשות הגנב, הוא מחויב בהשבת כפל הגניבה לנגנב. אולם אם קרה והגנב השתמש בכסף ואין לו אפשרות להשיג ולהחזיר את כפל הגניבה - קובעת התורה, שבכזה מצב בית הדין מוכרים אותו לעבד. מי קונה את העבד? או הנגנב בעצמו, כך שהגנב עובד בתמורה לכסף, או שאדון אחר קונה אותו, ואת הכסף שהאדון משלם תמורת העבד הוא מעביר לנגנב.

אומר זאת בזהירות יתירה. עבדות? לא כל כך מסתדר לנו עם תפיסת עולמנו הנוכחית, אה? העולם המערבי נלחם עד מוות נגד המושג עבדות...

נעיין בעניין העבד ונגלה רעיון יפהפה, רעיון בעל השלכות על כל שאר דיני התורה. מי יודע, אולי נצטער שהיום אין במדינת ישראל את המושג הזה...

ראשית נעלה שאלה. התורה בחרה לפתוח את מצוותיה בדיני ממונות, ניחא. אולם גם בתוך דיני הממונות שוררת היררכיה, ומן הראוי היה שהתורה תפתח בחוקים הנועדים לחברה תקינה, למשל, יש את סעיף הנזיקין – נושא מאוד אקטואלי ומצוי אצל מגוון הציבור הרחב, שהרי כל אדם, ויהיה זה הגדול ביותר, עלול להזיק את ממון חברו ללא כוונה, או הוא בעצמו, או ששורו מזיק. יש גם את הלכות שמירת חפצים הנוגעת לכל אדם, ענייני שכירות והשאלה, דיני הלוואות ודיני השבת אבידה... ובכל אופן בחרה התורה לפתוח ולהתייחס בתוך דיני הממונות דווקא "בשולי" החברה – בגנבים הנמכרים לעבד...

הלא דבר הוא.

מתברר שדבר גדול יש כאן...

ישנו שינוי תהומי ומהותי בין משפטי התורה למשפטי כלל אומות העולם. כלל העולם דואג בעיקר לתקינותה של החברה, ולשם כך הוא קובע חוקים. מי שנוהג לא לפי החוקים, עלול "להיזרק" מהחברה לבית כלא ופעמים אף גרוע מכך – הרחקה לצמיתות על ידי גזר דין מוות. התורה דואגת למשהו נעלה הרבה יותר, הרבה מעבר לתקינות הכללית. התורה דואגת לתקינות האישית והפרסונאלית. כשהפרט מתוקן, ממילא גם הכלל מתוקן, שהרי כל כלל מורכב מהרבה פרטים...

חוקי הענישה הקיימים אינם באים לשפר את מוסריותו של האדם ולתקן את אישיותו. מטרתם היא אחת – לשמור על "השקט התעשייתי". אדם יכול להיות אכזר בליבו, לתכנן מעשי רצח ופשיעה אולם כל עוד הוא אינו מממש את רצונו, החוק כלל לא מתעניין בו. לא כן התורה. התורה מתעניינת ברוחו של האדם ובמוסרו האישי, כל מצוותיה בנויות באופן שנועד לעצב ולשפר את אופיו ואישיותו של האדם בינו לבין עצמו, וממילא גם בינו לבין כלל החברה.

נבאר, ולשם כך נפנה אל הגנב מיודענו.

עד היום, בחלק מהמדינות, גנב נענש בכריתת היד. מדינות המערב "התקדמו" והם טענו שזה לא הומאני לכרות יד... מה הם עשו? החליטו לשים את הגנב מאחורי סורג ובריח. ננסה כעת לחשוב, וסליחה אם אני מערער את יסודות המשפט – מי מרוויח מהישיבה במאסר? "המרוויח" העיקרי הוא הגנב עצמו. מדוע? פשוט, הוא נכנס גנב קטן ויוצא גנב גדול, שהרי שותפיו לכלא מלמדים אותו טכניקות משוכללות יותר, אם לפני שהוא בא לכלא הוא ידע לפרוץ מכונית, לאחר המאסר הוא יודע כיצד ניתן לפרוץ סניף בנק... ואכן, הנתונים מצביעים על כך שרוב הגנבים שישבו בכלא בעוון גניבה – שבו לגנוב מיד עם שחרורם...

הגנב – הרוויח מהכלא, ורשויות החוק הפסידו מכך – היה צריך לספק לו ארוחות, תרופות, חימום בחורף ועוד כהנה וכהנה... [ברור שיש תועלת במערכת ענישה כמו כוח הרתעה וגמול על מעשים רעים, אבל "בגדול" מערכת הענישה מטרתה להרחיק מהחברה אלמנטים שליליים].   

נו, שווה את זה? יש מקום לדון בעניין...

הבה נתבונן כיצד הבורא מתייחס אל הגנב.

גנב שאין לו מה לשלם נמכר לעבד. עבדות איננה עונש, זוהי תוכנית שיקום מדהימה...

על פי חוקי התורה, לעבד עברי ישנן פריווילגיות בלתי רגילות. גם אם קנית עבד, עדיין - "לא תעבוד בו עבודת עבד" (ויקרא כה´, לט´). מה זאת אומרת? קניתי עבד כדי שהוא לא יהיה עבד? כוונת התורה וכך מבאר רש"י, שאסור לתת לו עבודת גנאי ועבודה שניכר עליה שזוהי עבודת עבד, למשל, לבקש ממנו לחלוץ לו מנעליו, או שהאדון ילך והעבד יסחב אחריו את המזוודה שלו, אלא "כשכיר כתושב יהיה עמך", פירוש - "עבודות קרקע ומלאכת אומנות כשאר שכירים" (רש"י), מותר להעסיק אותו רק בדברים מכובדים כשאר כל השכירים.

הבורא חוזר על בקשתו פעם נוספת - "לא תרדה בו בפרך - ויראת מאלוקיך", אל תרדה בו בעבודות פרך. וכן בספר דברים (טו´, טז´) כותבת התורה - "כי טוב לו (לעבד) עמך" – התלמוד (קידושין כב´) מסיק מפסוק זה - "עמך במאכל, עמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש וכו"...

התלמוד מסכם את דרישת התורה להיזהר בכבוד העבד במשפט אחד - "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו".  

בל נשכח, שבסיום שנות העבדות מגיעה לעבד הטבה נוספת – הענקה. פירוש – העבד יוצא עכשיו לחיים והוא פותח "דף חדש". ישנה בעיה, אין לו שום אמצעי להתפרנס, הרי הוא נמכר כי הוא גנב, ובשנים האחרונות הוא לא השתכר מאומה, כיצד יתחיל מחדש? הוא זקוק לסכום מסוים שיעזור לו לפתוח עסק קטן... מי ייתן לו? – כמובן (או לא כל כך כמובן), האדון! מצווה התורה את האדון – "וכי תשלחנו חופשי מעמך – לא תשלחנו ריקם, הענק תעניק לו מצאנך ומגורנך ומיקבך אשר ברכך השם אלוקיך תיתן לו" (דברים טו´, יג´).

שמעתם? האדון מחויב להעניק לו במתנה צאן, גורן ויקב ומכל מה שהשם ברך אותו (התלמוד במסכת קידושין דף יז´, כותב כמה צריך לתת מכל דבר).

כל הנתונים הללו מצביעים על דבר אחד, עבדות איננה עונש סרק, אלא בית ספר לחיים, והרי מתווה הלימודים בפניכם:

יש לנו אדם מסכן אשר גורלו לא שפר עליו והוא הדרדר לגניבה. סביר להניח שגם מצבו המשפחתי לא מי יודע מה... אלוקים כל כך רוצה להיטיב עימו ולהעלותו על דרך הישר, ולשם כך אומר אלוקים – גנבת? מעדת? בא, נצעד יד ביד במסילה העולה. אני מכניס אותך למסגרת לימודים במשך שש שנים. תיכנס לבית אדון בעל אמצעים, תתגורר עמו, תאכל על שולחנו, לאט לאט "תספוג" את האווירה ותקבל קורס בניהול וכלכלת בית – חינם אין כסף, האדון יעסיק אותך בעסק שלו וכך תוכל ללמוד כיצד מנהלים עסק, כיצד מתקשרים עם בני אדם ותוכל לפתח קשרי מסחר... אל תדאג! אתה לא תעבוד בשום עבודה בזויה, אתה תרגיש כמו מלך אצלו, מה שהאדון יאכל אתה תאכל, ומה שהאדון ישתה גם אתה תשתה, אפילו המיטות שלכם יהיו באותה רמת נוחות...

ובסוף – לאחר שתעבור את הסדנא בת שש השנים, תקבל "דמי שחרור" גבוהים כדי שתוכל להשקיע בעסק שיחזיק אותך הלאה בהמשך החיים...

לאחר סדנא כזו, הדבר האחרון שהוא יעשה זה לגנוב שוב (כמובן שאין בכל האמור לתת לגיטימציה לגנבים...).

הוא אשר אמרנו. אין חוקי תורתנו כחוקי חמורבי וחבריו לקולגה. התורה איננה מענישה סתם, לתורה אכפת מאישיותו הפנימית של האדם, התורה חפצה שעולמו הפנימי של האדם יהיה טוב יותר, זך יותר... זוהי הסיבה מדוע פותחת התורה במצוות עבד עברי – משום שהרעיון הטמון בו משמש אבן יסוד להבנת חוקי התורה כולה...

נעלה שלב.

דמיינו לעצמכם שאתם פותחים את עיתון הבוקר והנה מופיעה כתבה. בית משפט "השלום" בירושלים דן בהרכב שופטים מורחב בעניינו של גנב שפרץ לכמה וכמה בתים. לאחר הקראת פסק הדין, הגיש הנאשם ערעור על פסק הדין וביקש הקלה בעונשו, וטענתו עמו: אתם יודעים – פנה לשופטים, כמה עבדתי קשה כדי להצליח לגנוב? אתם יודעים איזה מביש זה לטפס על מרזבים ומעקים, ובכלל, יש לכם מושג איזו בושה הייתה לי כשנתפסתי? כבוד השופטים, מגיע לי הקלה בעונש...

מה דעתכם על טענה כזו?

כעת נראה מה דעת התורה בעניין: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו ומכרו, חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" (שמות כא´, לז´). פירוש, אדם גנב שור או שה, וטבח אותו או מכר אותו, יש הבדל אם הוא גנב שור או שה. אם גנב שור, הוא ישלם כפול חמש משווי השור, ואם גנב שה, הוא יקבל הנחה של חמישית וישלם רק כפול ארבע.

מדוע שונה דין הגונב שור מגונב שה?

תחזיקו חזק, כך כותב התלמוד (בבא קמא דף עט´): "רבי יוחנן בן זכאי אומר: הקדוש ברוך הוא חס על כבודן של בריות. שור, לפי שהולך ברגליו – משלם חמישה. שה, לפי שהוא טוענו על כתפו – משלם ארבעה".

יש כאן שיעור מאלף מהו כבודו של אדם, ולו יהיה זה גנב... התורה מלמדת אותנו על החובה לחוס גם על הניצוץ הקלוש ביותר של כבוד הבריות, החבוי גם בלבו של הגנב. הגנב הרי ממהר לברוח ממקום הגניבה ולשם כך מרכיב את השה על כתפו, אין ספק שהוא חש מעט בושה מהעוברים ושבים המתבוננים בו, אז אלוקים מביא בחשבון גם את הבושה הזו, ולכן ממעיט מעונשו...

כך מתנהל משפט כשהשופט הוא לא רק שופט, אלא בעיקר אבא אוהב...

ניתן דוגמא נוספת שממחישה לנו את ה"סוד" הטמון מאחורי מצוות התורה, כוונתי לדיני הלוואה.

אנשים רבים מתגוררים בדירת פאר שנקנתה מהריביות שנזקפו מחובות כלל הלווים. בתורה – הלוואה היא גמילות חסד לאח הזקוק לעזרה, ועל כן כל סוגי הריבית אסורים בתכלית! (איני רוצה להיכנס לפרטי הלכות ריבית, ישנם מצבים כמו לקיחת משכנתא וכדו´ שהתורה מתירה ריבית כשיש "היתר עסקה" – אך אין כאן המקום להרחיב בנושא מרתק זה). אצל כלל אומות העולם, הלווה מנסה להתחמק ולהשתמט מעיני המלווה, ואילו תורת ישראל אומרת למלווה "לא תהיה לו כנושה" (שמות כב´, כד´) – תשתדל לא להראות עצמך בפני הלווה, כדי שתוכל לחסוך ממנו עגמת נפש ועלבון...

מעבר לכך. אדם מוכן להלוות לחברו, אך הוא דורש ליתר בטחון משכון תמורת ההלוואה. אם הלווה נתן לו בתור משכון את בגדי הלילה שלו – המלווה מחויב להשיב אותם לעני עד שקיעת השמש, ומחר בבוקר - אם ירצה – יוכל לקחתם שוב, וכך כותבת התורה – "אם חבול תחבול (לשון משכון) שלמת (שמלת) רעך, עד בא השמש תשיבנו לו" (שמות כב´, כא´). ראשית, התורה מדגישה "שלמת רעך", גם כאשר אתה בא לבטח את חובך באמצעות המשכון, אל תשכח שהלווה "רעך", תן לו את הכבוד הראוי... ולכן - "לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו – בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (שמות כב´, י´ – יג´) - תשמור על כבודו, עצמיותו ופרטיותו של הלווה, העובדה שפלוני חייב לך כסף לא אמורה לשעבד אותו אליך עד תום... 

זהו הסוד הגדול של משפטי התורה, "באורח צדקה אהלך, בתוך נתיבות משפט" (משלי ח´, כ´), איזון מושלם בין משפט וצדקה...

כעת מבינים אנו מדוע אלוקים מלמד את משה בראש ובראשונה עניינים אלו – משום שהתורה רוצה לתת לנו מבט נכון, אמיתי ומהותי על שאר דיניה, מטרת המצוות הם לא רק כדי לקיים חברה מתוקנת, אלא בעיקר כדי לרומם את אישיותנו ולהעשיר את עולמו הפנימי של כל אדם מישראל – ולו יהיה זה מהשכבות החלשות ביותר...

כל יהודי, יהיה אשר יהיה, בן הוא לאביו שבשמים...

(איור: עופר יום טוב)

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת משפטים – כל הסרטים ב-VOD הידברות