מה יקרה אחרי שהרשות הפלסטינית תקרוס?

בשבוע שעבר קיימה ממשלת ישראל דיון בשאלה מה יקרה אחרי שהרשות הפלסטינית תקרוס. מצב זה יחזיר את ישראל ותושבי יהודה ושומרון הערביים למצב שהיה ערב חתימת הסכמי אוסלו, ויטיל על ישראל לחפש ולמצוא דרך להתנהל מול האוכלוסייה הערבית באזור זה, בהנחה שהאוכלוסייה ברצועת עזה חיה תחת שלטון יציב ולגיטימי, שלטון חמאס, ומבחינתה של ישראל המצב בעזה יכול להימשך כך לתמיד. השאלה החשובה היא מה תעשה ישראל ביהודה ושומרון, כשעל הפרק עומדת הדרישה העולמית לפתרון "שתי מדינות לשני עמים". האם יש לישראל פרטנר בצד השני?

הפעם הראשונה שישראל הסכימה להקים גוף פלסטיני רשמי היה הסכמי קמפ דויד בין ישראל ומצרים בשנת 1978. בהסכמים אלה הסכים ראש הממשלה מנחם בגין להקים משטר אוטונומי לפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה עם "משטרה חזקה". הסכם זה נדחה בזמנו על ידי אש"ף, שראה בו "מתן לגיטימציה ערבית לישות הציונית והשתלטות מצרית על יכולת קבלת ההחלטות העצמאית של העם הפלסטיני". אש"ף לא הסכים לאוטונומיה ודרש להקים מדינה פלסטינית על חורבותיה של מדינת ישראל, שבראייתו אין שום לגיטימציה לקיומה אפילו על מילימטר מרובע אחד מאדמות "פלסטין". כך הסכמי קמפ דויד הביאו שלום בין ישראל ומצרים, אך לא פרצו דרך במסלול הפלסטיני.

מאז שנות השמונים חיפשה ישראל גוף פלסטיני מוכר ומקובל שייקח על עצמו לכפות חוק וסדר בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. בתחילת שנות השמונים אסף אריאל שרון כמה אנשים משולי החברה, נתן להם עוזים וסמכויות, קרא להם "אגודות כפרים" וציפה שהם יעשו סדר בסביבתם. הניסיון נכשל כישלון חרוץ, בעיקר מכיוון ששרון לא סמך על המנהיגות המסורתית של ערי יהודה ושומרון, ראשי המשפחות הגדולות, וחשב שהם חזקים מדי. אנשים המכירים את השטח הזהירו אותו מפני מתן נשק לאנשים בשולי החברה, אך שרון בדרך כלל לא האזין לאחרים.

(צילום: פלאש 90)

ניסיון נוסף למצוא מנהיגות פלסטינית היה בשלהי האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בשלהי 1987 והעלתה לבימת האירועים את ארגון חמאס, ובהמשך הופיע גם הג'יהאד האסלאמי. בשנת 1992 ניסה ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל להתמודד עם הטרור שנקטו ארגונים אלה, באמצעות הגליית מנהיגיהם למרג' אלזוהור בלבנון. אלא שבג"ץ כפה על רבין את החזרתם, והכישלון הזה דחף את ממשלת ישראל לחפש ארגון אחר שאפשר יהיה להעביר אליו את האחריות, והוא יטפל בחמאס ובג'יהאד "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

כמה חדשים קודם לכך, בעקבות ועידת מדריד (אוקטובר 1991), החלו מגעים חשאיים בין כמה ישראלים ונציגי אש"ף באוסלו, בירת נורווגיה, ואלו הגיעו לידי הבשלה עת נחתמו "הסכמי אוסלו" על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993. הסכמים אלו היו מבוססים על האשליה שאש"ף הניח את נשקו, הפך לארגון שלום, ויתר על כוונתו לחסל את ישראל, שינה את "האמנה הלאומית הפלסטינית", מוכן להכיר בישראל ולוקח על עצמו להקים משהו שהוא פחות ממדינה על שטח שישראל תעביר לשליטתו. מיותר לציין שהאשליה הזו הייתה מוטעית וחסרת יסוד במציאות מתחילתה, ולמרות כל הסימנים סירבה ממשלת ישראל אז להבין את המלכודת שלתוכה היא פוסעת בעיניים פתוחות.

הסכמי אוסלו הקימו את הרשות הפלסטינית אשר לא קיימה את הייעוד הראשוני שלה, להילחם בטרור, והמשיכה להסית נגד ישראל באמצעי התקשורת שלה, במרחב הציבורי ובמערכת החינוך שהוקמה עבורה על ידי מדינות העולם. אש"ף ממשיך את המלחמה בישראל בבמות בינלאומיות, ומנהל נגדה מסע של חרם, סנקציות ומשיכת השקעות (BDS). הקמת הרשות הפלסטינית אפשרה לטרור להשתלט על המועצה המחוקקת בבחירות (ינואר 2006) ועל רצועת עזה בכוח הקלצ'ניקוב (יוני 2007). כל סקרי דעת הקהל מצביעים על כך שבבחירות הבאות – אם תתקיימנה – ארגון חמאס יזכה גם במשרת הנשיאות, וכך תהפוך הרשות למדינת חמאס טרוריסטית גם ביהודה ושומרון, באופן דמוקרטי כמובן.

מכאן טוענים רבים בישראל ש"אין פרטנר פלסטיני", שכן התברר לאורך יותר מעשרים שנה שאש"ף אינו מתכוון להקים מדינה שוחרת שלום בצדה של מדינת ישראל אלא מדינת טרור על חורבותיה. רבים בישראל – גם בשמאל – התפקחו והיום הם מודים בכך שהסכמי אוסלו היו טעות פטאלית, אבל אין להם אלטרנטיבה ל"פתרון שתי המדינות". הם רואים בפלסטינים "עם" שזכאי ויכול לנהל מדינה מסודרת.

מה האלטרנטיבה?

השנים האחרונות גילו את האמת על מה שקורה בעולם הערבי. המדינה הערבית המודרנית נכשלה במשימה הבסיסית שלה שהיא "להתנחל בלבבות", ולהחליף את הנאמנות המסורתית של אזרחיה לשבט, לקבוצה האתנית (ערבים, כורדים וכו'), לקבוצה הדתית (מוסלמי, נוצרי, עלווי, דרוזי וכו') ולקבוצה העדתית (סוני, שיעי וכו'). הלאומיות המקומית של המדינות המודרניות נכשלה ביצירת "עם סורי", "עם עירקי", "עם לובי", "עם סודאני" וכו', וההוכחה היא מלחמות האזרחים הנוראות החושפות לעין כל את הנאמנות האמתית של חלקי האוכלוסייה, וכישלון המדינה הערבית המודרנית במשימה של "בניית עם" על בסיס המדינה.

כך גם אין "עם פלסטיני". תושביה הערבים של ארץ ישראל שממערב לירדן הם בבסיסו של דבר שבטים וחמולות שיש להם מנהיגות שבטית טבעית ומנהגים ומסורות חברתיים. הם חיים במקומות קבועים ומנהלים חיי קהילה פעילים. הרשות הפלסטינית, יצירת אש"ף, כמו המדינה בסוריה, עיראק, לוב וסודאן, נכשלה במשימה להתנחל בלבבות ויש לכך הוכחות רבות. הדבר היחיד המחבר אותם הוא השנאה לישראל. לכן אם תשודרג הרשות למצב של מדינה, רבים הסיכויים שהיא תגיע למצב של רצועת עזה במקרה הטוב, או למצב של סוריה ולוב במקרה הרע. ישראל והעולם לא צריכים לתמוך בהקמת מדינה ערבית כושלת נוספת על בסיס אשליה בדבר קיומו של עם לא קיים, שתהפוך לצרה צרורה לאזרחיה ולשכניה.

אז מה האלטרנטיבה? הדבר הנכון במזרח התיכון הוא להקים מדינות על בסיס השבט, כמו במפרץ הפרסי: כווית, קטר, אבו ט'בי, דובאי, שארקה, עג'מאן, פוג'יירה, ראס אלח'ימה, ואם אלקיוין. אמירויות אלה שלוות ויציבות, כי רוב האזרחים בכל אחת מהן הם משבט אחד בלבד. חברה הומוגנית יוצרת יציבות, המסגרת לגיטימית והשלטון לגיטימי, האזרחים לא מתקוטטים זה עם זה כי הם שבט אחד, ויש להם אפשרות להפוך את הנפט לעושר. גם סעודיה ועומאן הן מדינות המתאפיינות בתרבות השבט, ולכן הן יציבות. עיראק, לוב, סוריה, תימן וסודאן מפיקות נפט אבל החיים בהן קשים וקצרים בגלל הסכסוכים הלא פוסקים בין הקבוצות היריבות. מדינות אלו הוקמו על בסיס דגם מערבי בידי הקולוניאליזם הבריטי, הצרפתי והאיטלקי, ולכן הן מדינות שבירות ולא לגיטימיות.

הרשות הפלסטינית (צילום: פלאש 90)

זו גם הצורה שעלינו לחשוב בה על הבעיה הפלסטינית, ובמקום להקים מדינה פלסטינית כושלת בדגם המערבי שלא מתאים לתרבות המזרח התיכון, עלינו להקים שבע אמירויות בערי יהודה ושומרון הערביות, על בסיס המשפחות החיות בערים אלה. חברון תהיה האמירות של שבטי ג'עברי, אבו סנינה, קוואסמי, נתשה ותמימי, יריחו תהיה האמירות של שבט עריקאת, רמאללה תהיה האמירות של שבט ברע'ות'י, שכם תהיה האמירות של אלמצרי, טוקאן ושכעה וכן הלאה בטולכרם, בקלקיליה ובג'נין. ולכל מי שלא שם לב, בעזה יש מאז יוני 2007 (יותר משמונה שנים) מדינה מתפקדת. ישראל חייבת להישאר במרחב הכפרי של יהודה ושומרון כדי למנוע היווצרות של רצף טרוריסטי חמאסי בין האמירויות. על ישראל להציע אזרחות ישראלית לתושבי הכפרים, שהם כעשרה אחוזים מהערבים המתגוררים ביהודה ושומרון. תשעים אחוזים שהם תושבי הערים, יחיו במדינות משלהם.

זו התוכנית בקווים כלליים, והיא מתבססת על פרטנר בכל עיר-אמירות, הלא הוא המנהיגות הטבעית, המסורתית של המשפחות הגדולות בערים אלה. ישראל צריכה לשבת עם כל אמירות ולקבוע את פרטי ההסכם עמה: חשמל, מים, ביוב, דרכים, תעשיה, חקלאות, הסדרי נסיעה, אמצעי ביטחון, שימוש בנמלי ים ואוויר, וסימון הגבול בין ישראל והאמירות. אם האמירויות ירצו להקים פדרציה ביניהן, לא צריכה להיות לישראל בעיה עם זה, כל עוד אין ביניהן רצף טריטוריאלי.

אש"ף, הארגון שהרשות שייכת לו, מעולם לא הסכים לקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ולכן הוא לא פרטנר. יש לישראל פרטנר בכל עיר ביהודה ושומרון. על ממשלת ישראל לגרום לקריסת אש"ף והרשות הפלסטינית, כי היא גורם מפריע בדרך להגיע להסדר שלום אמתי עם תושבי יהודה ושומרון הערבים, שיחיו באמירויות משגשגות ופורחות, כמו דוביי, אם לא יותר ממנה. אש"ף, חמאס והג'יהאד רוצים רק מלחמה, מוות והרס, ואילו שלום בין ישראל והאמירויות יביא להם ולישראל שגשוג ופריחה.