שפת הקודש 2.0

מימי הביניים, במשך 1700 שנה - השפה המדוברת בקרב עמנו היתה שפת הגלות, או שפות פנימיות שפיתחו היהודים כמו הלדינו והאידיש, אולם בכתיבת הספרות הרבנית השתמשו בעברית. השימוש בעברית נעשה גם בתכתובות של מכתבי חולין שהיו בין הגלויות, או כאשר הגיע יהודי למדינה אחרת, ולא ידע לדבר בשפת המדינה. במקרים אלו שימשה העברית ללשון בינלאומית מקשרת שכל יהודי הכיר מהתפלה וספרי הקודש.

מטבע הדברים, לשון שאינה מדוברת במשך תקופה ארוכה, נשכחת, קופאת ומפסיקה להתפתח. חוקרי לשון מכנים לשון כזו "לשון מתה". כאשר לשון "מתה", לא ניתן להחזיר אותה לדיבור. לאנשים חסרות מלים, והם אינם מסוגלים לבטא את עצמם. הלטינית והארמית, למשל, היו בעבר שפות בינלאומיות ודיברו אותן בארצות רבות בעולם, אך מאחר שהפסיקו לדבר בהן, הן "מתו" ונעלמו מן העולם. בשפה חיה - ממציאים מלה מתאימה לכל כלי חדש ולכל מושג חדש, ואילו בלשון שאין מדברים אותה, הדבר אינו קורה. למשל, כאשר המציאו את הדפוס, את המשקפיים ומאוחר יותר את הקיטור ואת המכונית - הומצאו להם מלים מתאימות בשפות השונות. אך בעברית המלים האלה לא היו קיימות. כך במשך הזמן, נוצרה בעיה חמורה של מחסור במלים. יתכן שגם בעברית לא היו מדברים יותר, וצליליה לא היו נשמעים יותר, אילולא גרמה ההשגחה העליונה ששפתנו הקדושה תתעורר לחיים ותשוב להתרונן בפיות עם ישראל.

היחס לעברית החדשה

עם הקמת התנועות הלאומיות לפני כמאה וחמישים שנה, החלו חלקן בחידוש השפה העברית, במטרה להפוך אותה לשפת יום יום שימושית ומודרנית. מכיון שרובם היו אנשים ´חופשיים´, גישתם כמובן לא היתה תורנית, והם חשבו שבשכלם שלהם יוכלו להכריע בדברים אלה. בתחילה היתה להם העדפה מוצהרת ללשון המקרא, כי הם סברו שזו שפה נקיה יותר, ואילו על לשון חכמים הם הסתכלו כעל סלנג רח"ל (אין צריך לומר שכיום מתייחסים לתפיסה זו בגיחוך).

העובדה שהתהליך הובל על ידי אנשים הרחוקים מתורה ומצוות, הביאה ליחס מעורב ביהדות התורנית כלפי השפה המחודשת. היו אף שדימו זאת לספר תורה שכתבו מין שהוא טעון שריפה. אך למעשה רוב גדולי ישראל, ראו בכך תהליך שמימי שלא כדרך הטבע, שנעשה על ידי יד מכוונת מלמעלה, וכידוע שלפעמים עושה הקב"ה שליחותו על ידי רשעים. ובפרט בימינו, שהמציאות היא שזו השפה שמדברים בה. ואפשר, שעשה כן הקב"ה דוקא בדור האחרון כדי להכשיר את הקרקע לרבבות בעלי התשובה בדורנו, שֶׁיִּפָּתַח בפניהם שער להתחבר עם ספרי הקודש בקלות, ללא צורך להתמודד עם תרגום משפה שאינה מוכרת להם בנוסף להבנת התוכן.

יתירה מכך, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל אף התבטא, שיתכן ויש למחדשי השפה שכר בעולם הבא על כך שגרמו לחידוש העברית. לפי עדות איש ביתו הרב משה בלוי ז"ל, אמר לו הגרי"ח: ״אולי שגינו שלא החלטנו אנחנו בבואנו לארץ ישראל להנהיג את הדיבור בלשון הקודש, כי אז היינו מקדימים את החופשיים, וכך היינו מוציאים מידיהם את הנשק החזק ביותר״. ובהמשך דבריו אמר בהתלהבות: ״´לא אמות´ לא על ידי אפס מעשה, ״כי אחיה״ כי אם על ידי קום ועשה ״אספר מעשי יה״. מכיון שאין בעברית איסור מצד עצמו, היינו צריכים אולי להקדים לקיימו בקום ועשה, ולא היינו מוכרחים להגיב עתה בשלילה, מפני שהחופשיים לקחו זאת לעצמם ועשו אותו לעיקר״. עוד העיד הרב בלוי: "פעם בשעת ביקורי היומי אצלו, התגלגלה השיחה על אליעזר בן יהודה (מחדש השפה, שהיה אדם חילוני) ומישהו הוסיף בהזכירו את שם בן יהודה: ״ימ״ש״, ואז העיר לו הגרי"ח: ´אין אני נוהג להגיד ככה. הקב״ה הוא בעל רחמים. לנו אין כל מושג מגודל רחמיו, וברור שהוא יכול לרחם גם על רשעים כאלה. האמן לי שעיני לא תהא צרה גם אם יוודע לי שגם בן יהודה ירוחם מאת הקב״ה, ואפילו אם יבוא גם לחיי העולם הבא. כשהם בעולם הזה, אנו מחויבים להתנגד להם כפי שקבעה התורה, כי בעולם הזה הם מזיקים ומקלקלים את הסביבה. מה שאין כן כאשר הם עברו כבר לעולם העליון. וכלום חושב אתה, שאין כל צד טוב בבן יהודה?! כלום אתה חושב שאין לו שום צד זכות במה שהנהיג את הדיבור בלשון הקודש! אין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה. ואין עבירה מכבה מצוה...״.

בישוב החדש בירושלים, היו חוגים שנלחמו שלא ילמדו עברית בבתי הספר. אולם הגרי״ח זוננפלד והחזון איש זצ"ל הכריעו שילמדו אותה בתלמודי התורה של אגודת ישראל. וזאת כדי לקרב את אותם תלמידים שלא יכלו ללמוד באידיש, או שהוריהם לא רצו שילמדו באידיש. הרב זוננפלד נימק את גישתו בכך שההתנגדות שהיתה בזמנה לעברית, היתה בעיקרה בתקופה שהעברית שימשה כלי ניגוח נגד היראים, לא כן בזמן הזה שהיא רק שפת דיבור. ואף הגאונים הנ"ל בעצמם השתמשו במלים המחודשות. ידוע שכאשר הוקמה בירושלים ישיבת "קול תורה" שדיברו בה עברית, רצו נטורי קרתא להפגין נגדה. כאשר באו לקבל תמיכת החזון איש בענין, דחה אותם באמרו "המערכה הזאת כבר מאחורינו".

חדש אסור מן התורה?

עם חידוש השפה העברית, והפיכתה משפה שמשתמשים בה רק ללימוד ולתפלה לשפה המדוברת בכל שטחי החיים, עמדו מובילי התהליך בפני מחסור חמור במלים שיביעו מעשים וחפצים שבחיי היום-יום. את החסר באוצר המלים השלימו בעיקר על ידי שאיבה מן המאגר ההיסטורי של לשון הקודש, לעתים, תוך גיוון בין משמעויותיהן של מלים שוות-משמעות מתקופות שונות (ילד - תינוק, ארוחה - סעודה), ולעתים, על ידי נטילת מלים נדירות מהמקרא וחז"ל ושינוי משמעותן המקורית תוך התאמתן למונחים של ימינו. כמו כן הוסיפו בניינים חדשים שנבנו ממלים מלשון הקודש, וכשלא היתה ברירה, נטלו מלים משפות אחרות.

היו שראו בכך פסול, בטענה שלא ניתן להוסיף מלים חדשות על הקיים. אולם, בעקרון לא מצאנו מניעה להמציא מלים חדשות אם התצורות שלהן תקניות ואין מלים אחרות מקבילות סמנטית. כך למעשה נוצרות מלים חדשות בשפות כולן. וכבר כתב הרד"ק בספר ´שרשים´ (שרש עתר בסופו): "הלשון קצר אצלנו, וטוב הוא להרחיבו כדמיון הנמצא בפסוק".

אם נתבונן אחורה, למעשה כך היה בכל ההיסטוריה של לשון הקודש. כבר בתקופת המשנה והמדרשים נוספו בה אלפי מלים מיוונית, ארמית, לטינית, פרסית ורומית, וגמרא מפורשת היא "לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד" (עבודה זרה נ"ח ע"ב). יתירה מזאת, המדקדק רבי אליהו בחור זצ"ל (בסוף ספרו ´הבחור´ ובהקדמה לספר ´ההרכבה´) סובר, שאף בתנ״ך ישנן מלים שהושאלו משפות אחרות. לדעתו, כל השרשים שהם בעלי יותר משלש אותיות (כמו: אבנט, ארגמן, אלגביש, בדֹלח, גזבר, גלמוד, דרדר, דרבן, ורבות כהנה), אינן מלשון הקודש, כי בלשון הקודש אין שורש של יותר משלש אותיות. ראיה לדבריו הוא מביא מכך שמלים שבאות מלשונות אחרים, מופיעות רק בסיפור מעשים אשר היו בארצות ההם, כמו "אדרכן", אחשתרן", "אחשדרפן", "פתשגן". גם רש״י כתב כי המלה "ישופך" (בפסוק ״הוא ישופך ראש״) היא ארמית. והרמב״ן בפרשת ויצא כותב כי המלה ״זבדני״ אינה מלשון הקודש ועל כן לא נדע פירושה. עוד דרשו חז״ל על המלה ״לטטפת״ - ״טט״ בכתפי (שם מקום) שתים, ״פת״ באפריקא שתים (אם כי, מרן החיד"א בנחל קדומים תחילת וזאת הברכה והשל"ה הקדוש בפסחים דרוש ג´ סוברים שהתורה כולה בלשון הקודש נאמרה, ואותן מלים שמצאנו מלשונות אחרות, במקורן הן מלשון הקודש, והתגלגלו לשפת האומות בעת בלבול הלשונות בבבל). על פי המקורות הנ"ל, מוכיח רבי ברוך הלוי אפשטיין זצ"ל בעל התורה תמימה בספרו "שפה לנאמנים", כי אין פחיתות והעדר כבוד לשפה העברית להכניס לתוכה מלים משפות זרות. ובקונטרס "לשון קדושה" לרבי יואל שורץ שליט"א (עמ´ 63) כתב סברא בזה שמתחשבים בעיקר הלשון והשאר מתקדש עמה.

אפילו הרחבת משמעויות, צמצום או גיוון מלים מהמקורות, כפי שנעשה בעברית החדשה, מצאנו שנעשה הרבה כיוצא בזה בלשון חז"ל. למשל, המלה "גר" בלשון המקרא פירושו אדם בארץ זרה, ואילו אצל חז"ל משמעה גוי שהצטרף לעם היהודי. הפועל "סָתַם" במקרא פירושו סגר, ובחז"ל פירושו לא הסביר.

החייאת השפה או המתתה

אלא שכאמור מחדשי השפה הלכו מעט רחוק מדאי, ולחלק מהמלים במקורות הם נתנו הבנה מחודשת ממש, ולעתים אפילו הפוכה לגמרי. נסתפק בשתי דוגמאות שמצא הרב אמיתי בן-דוד שליט"א: המלה "לפתן", משמעותה בתלמוד המנה העיקרית שמלפתים בה את הפת, אך בעברית המחודשת הפירוש של ´לפתן´ הוא ממש הפוך - מנה אחרונה (קומפוט). ומה יעשה הבן ולא יחטא לאמת בלומדו את הגמרא (ברכות דף מ´ ע"א): "אפילו אמר ´הבא מלח´ ´הבא לפתן´ – אינו צריך לברך", וכאן הבן שואל: מדוע אינו צריך לברך, הרי זה הפסק גמור, כי מה הצורך דוקא עתה בין נטילה לברכה לבקש את הלפתן, וכי אינו יכול להתאפק עד סוף הסעודה? ואח"כ בלומדו בש"ע (או"ח קס"ז ה´) את פסק ההלכה הנובע מהגמרא האמורה: "לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסת הבציעה", שוב יזקוף גבות עיניו בתמיהה: מי רוצה לאכול לפתן עם פת? ומדוע להקדים כל כך באכילתו? רק כשישים עיניו בדברי המפרש על הגליון (בשם רש"י), יאורו עיניו: "לפתן, פי´ רש"י כל דבר הנאכל עם הפת". כמו כן המלה "ותיק" - בעברית המחודשת פירושו אדם קבוע בדבר זמן רב וממושך (ואפשר אפילו להשתמש בו במובן שלילי כמו ´הוא מוותיקי הגנבים בעיר´). מה חושב הקורא בפיוטי ימים נוראים ´הועד והותיקות´ וכדומה? ודאי מדמה בלבו שהפירוש הוא שכביכול הקב"ה ´ותיק´ שנים רבות בעולם... אך הפירוש האמיתי והנכון ל´ותיקים´, הוא – ענוותנים ומחבבין מצוה, וכמו שאמרה הגמרא בברכות (דף ט´ ע"ב) אמר רבי יוחנן: "ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה", ומפרש רש"י "ותיקין, אנשים ענוים ומחבבין מצוה". ישנו קונטרס בשם ´שפה ברורה´, שבו קובצו בקצרה מלים רבות שבהן יש הבדלים בין המשמעות המחודשת למשמעות המקורית.

נמצא כי תהליך חידוש השפה הוא בבחינת אליה וקוץ בה. מצד אחד, אין לזלזל כלל בתרומתו הרבה ללומדי התורה ובעיקר לציבור בעלי התשובה ל´התאקלם´ בקלות בספרות הקודש, אך מנגד, הוא גרם לכך שמלים רבות במקרא ובתלמוד, מובנות על ידי הלומדים כפי ההבנה המחודשת שניתנה להם, כשהמשמעות המקורית שונה, ולפעמים הפוכה ממש, ומחמת כן טועים בלימודם או מקשים קושיות של חוסר הבנה.

הנקודה הבעייתית היא ש´החייאת השפה´, משמעותה המשך השימוש בשפה מהמקום שבו נפסקה חיותה, ואילו אלו שכביכול קראו לעצמם ´מחיי השפה´, מטרתם היתה לא להמשיך את השפה, אלא לערוך שפה מודרנית חדשה שאמנם כרוכה אחר לשון הקודש המקורית, אך ללא הגבלות של המשמעות והדקדוק המסורתי. אמנם כאמור, בכל הדורות חידשו מלים, אלא שבכל אופן נזהרו מלשבש את השפה, ולא שינו לגמרי משמעויות של מלים מקוריות.

מי שעמד בראש המתנגדים לעברית המודרנית, היה האדמו״ר מסאטמר זצ״ל. בספרו "ויואל משה" (מאמר לשון הקודש), הוא הרבה לכתוב נגד השפה העברית של ימינו, והעלה בין השאר את הטענות שהזכרנו. אם כי, מבין ריסי שורותיו ניכר כי תפישתו האנטי-ציונית היא בעצם הסיבה העיקרית שעמדה מאחורי התנגדותו הגורפת. אך כיום, לאחר שהעברית המודרנית הפכה לנחלת הכלל, נפלו כמעט כל הנימוקים הללו. ובפרט בארץ ישראל, שאם כל אחד ישתמש בשפה הגלותית שהביא עמו מחוץ לארץ, לא יבינו איש את שפת רעהו.

אחת הטענות המרכזיות של האדמו"ר מסאטמר היא שמחדשי השפה לקחו מלים שבאות במקורות בהקשר רוחני, והפכו אותם להקשר גשמי. אחת המלים החדשות שהיו במוקד הפולמוס היא ´חשמל´, המושאלת מיחזקאל (א, כז): "וארא כעין חשמל כמראה אש" וגו´, ושם הוא בהקשר קדוש. אולם ברוב ככל ספרי רבותינו בדורות האחרונים משתמשים במלה "חשמל", וזאת מהסיבה ש´חשמל´ אינו מושג קדוש במהותו, וגם הנביא עצמו השאילו ממושג שאינו רוחני שהיה קיים בזמנו. ואפילו "אלוהים" מצאנו של חול (מלשון שופטים).

ובאמת, אין ברור כי מחדשי השפה השתמשו בדוקא במלים קדושות לדברי חולין, רק מכורח המצב, שאלו היו המלים המתאימות ביותר שמצאו. עוד יש לזכור כי גם אם מחדשי השפה היו יראים ושלמים, לא יימלט שמתוך אלפי מלים תהיינה להם טעויות בדקויות הלשונות והבידול הסמנטי. ופעמים גם שהדבר אינו נשלט, כתוצאה מכך שהשפה דינמית ומשתנה ללא הרף על ידי הציבור שמבודד את משמעויות המלים לכיוונים מסוימים.

מנגד, יש מושגים שיוצריהם הכניסו במכוון מושגי קודש, כדי להפוך אותם כביכול לשווי ערך לפחות כמו המקור, רח"ל. בדברים אלה נכללים המושגים הקשורים לפרלמנט הישראלי, כמו ´משכן הכנסת´, ´היכל הכנסת´, ´כנסת ישראל´ או ´משכן הנשיא´.

וישן מפני חדש תוציאו?

עם חידוש השפה העברית, נדונה השאלה כיצד תהיה ההגייה של העברית החדשה. היו שהעדיפו את ההגייה הספרדית, והיו שהעדיפו את ההיגוי האשכנזי. אחרי דיונים ארוכים, החליט ועד הלשון, לאמץ את ההגייה הספרדית. בין הנימוקים בלטה העובדה שההגייה הספרדית משמרת את מערכת העיצורים הקדומה וכן את השוא הנע, הדגש החזק וההטעמה הדקדוקית. נוצרה אם כן, הזדמנות פז להחיות לכלל ישראל את ההיגוי הנכון והמקורי של אותיות לשון הקודש.

אלא שלמרבה הצער, מה שהתקיים למעשה אצל הדוברים הוא שהם לא הצליחו לאמץ הבחנות שהיו קיימות בהגייה הספרדית, ובכללן הגיית העיצורים, השואים הנעים והדגשים החזקים, ומי שאימץ את העברית החדשה, קיבל גם את ההיגוי המשובש, שנבע מהשפות השונות בהן דיברו בגלות. כך קרה שעד לעליית יהודי המזרח מארצות מושבותיהם, נשתמרו בפיהם רוב ככל היגויי האותיות, ומאז שאימצו את העברית החדשה, חלק גדול מהם אימץ גם את ההיגוי החדש (אפילו בתפלה), וזנח במודע שבע אותיות.

השפה העתידית

עד עתה עסקנו בפן ההיסטורי של לשון הקודש, אך אנו יודעים גם מה יהיה העתיד שלה. זאת למדנו מנבואתו של צפניה: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה´, לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט). וכפי המבואר במדרש (תנחומא נח, יט) שלעתיד לבוא כאשר יגיע המשיח, כל העולם ידבר בלשון הקודש. בשל כך, היו מחכמי ישראל שזרזו את צאן מרעיתם לדבר בלשון הקודש כהכנה לגאולה העתידה, כדי שכאשר יבואו אליהו הנביא ומשיח צדקנו, יקומו האבות הקדושים ויחיו חכמי כל הדורות, יוכלו למצוא עמם שפה משותפת.

ונסיים בדבריו הנמרצים של הגאון רבי ברוך הלוי אפשטיין זצ"ל (בעל "תורה תמימה"), בקונטרסו "שפה לנאמנים" (עמ´ 13): "וזאת תורת העולה מדברנו: מי האיש אשר ידיו ולבו אמונה, ורוחו ונפשו נתונים אמונים לעמו, לדתו ולשפתו ורוצה לבנות בית נאמן בישראל – ישתדל להרגיל את בניו ואת בנותיו להגות ולבטא עברית... כפי שהורונו חז"ל בעלי הנסיון, כאשר הראנו לדעת למעלה, וכל רוחם והגיונם, שעשועם ומשחקם בשכבם ובקומם בינם לבין הוריהם ובינם לבין עצמם, הן בקודש בן בחול – יביעו עברית... והיה ביתו לברכה לחן ולכבוד ולצפירת תפארה. וקנאת האמת הטהורה תרבה בתים כאלה בישראל והיו לברכה בקרב הארץ...".

מקורות: "לשון קדושה" הרב יואל שורץ שליט"א, ועוד.