"ה', אם תוציא אותי מזה - אחזור בתשובה!"

נולדתי בשכונת גבעת אולגה בחדרה, למשפחה מסורתית-דתית. הייתי אז ילד שקט וכאשר פגעו בי נהגתי לבכות בצד. בכיתה ד' עברתי לבית ספר ממלכתי רגיל והחלטתי להגיב בתוקפנות לכל פגיעה בי. ומאז התחלתי להסתבך: הסתכסכתי עם תלמידים והתקוטטתי עם חברים. בכיתה ז' כבר היה לי עסק עם המשטרה, ובגיל 16 הסתכסכתי עם עבריין מבוגר ומצאתי את עצמי יום אחד נרדף על ידי ארבעה: אחד עם אקדח, השני עם סכין, השלישי עם אלת בייסבול ואדם נוסף. כאשר כלו כוחותיי צעקתי: "למה אתם רודפים אחרי?!", בעל הסכין הבטיח שלא יעשו לי כלום. כאשר עצרתי היכו אותי מכות קשות מאוד באלה והתאשפזתי בבית חולים.

כשהייתי בן 19, הייתי מעורב בקטטה גדולה. הגיעה משטרה והתחלתי לברוח, וכאשר חציתי את הכביש בריצה מצאתי את עצמי לפתע בעולם שכולו טוב...

ראיתי את עצמי שוכב על הרצפה, כאשר אור גדול ועצום אופף אותי מכל עבר. הייתי מפוחד ואז ראיתי את דודי ז"ל, שנפטר חודש לפני כן. הוא היה מואר והחל לדבר איתי: "אתה ילד קטן. לא עשית כלום בחייך. תתעורר, תחזור בתשובה, תתחתן, תקים משפחה ותביא ילדים". לפני כן חשבתי שיש לי הכל ועשיתי הכל, והנה הוא אומר שלא עשיתי כלום. החוויה הייתה מצמררת.

במשך שבועיים וחצי הייתי מחוסר הכרה ולא זיהיתי אף אחד. כאשר התעוררתי מתרדמתי בבית החולים הדבר הראשון שאמרתי היה: "תודה רבה לך, ה'".

במשך חצי שנה שהיתי בבית החולים. באותה תקופה אחי ניסה קצת לקרב אותי, לימד אותי להניח תפילין, להתפלל, אבל זה לא חולל אצלי שינוי נראה לעין. אחרי שהשתחררתי חזרתי לסורי ונהייתי אפילו גרוע יותר. הסתכסכתי עם עבריינים גדולים שהחליטו לחסל אותי. הם פגעו בראשי וממש ניפחו אותו. שוב התאשפזתי בבית חולים. ואז לעיני הרופאים אמרתי: "ריבונו של עולם, אני יודע שהכל ממך. עשיתי שטויות ואני מתחרט עליהן. אם תוציא אותי מזה בלי שבר בגולגולת, אני מבטיח שהפעם אני חוזר בתשובה!".

בתוך זמן קצר שוחררתי לביתי. מאז התחלתי לשמור שבת ולחפש שיעורי תורה. זה לא בא בקלות. נרשמתי לסמינר בנתניה, וכאשר ראיתי את הרב זמיר כהן קיבלתי באופן אוטומטי הרהורי תשובה. הרגשתי מגושם ומלא עבירות, ואילו הוא דיבר בנחת והיה מלא דברי תורה. בכל פעם שהוא הרצה - הייתי חייב לגשת אליו אחרי השיעור ולדבר איתו, לקבל ממנו ברכה באופן אישי. הלכתי גם לשיעור של הרב פנגר כאשר הגיע לחדרה, וצפיתי בכל הזדמנות בערוץ הידברות.

כאשר הייתי בסמינר בטבריה, הרב זמיר כהן הגיע לסמינר אחרי שביקר בחדרה. אמרתי לו: "הרב, דווקא כשאני נוסע לטבריה, אתה בא לחדרה ואחר כך לטבריה". הוא אמר לי בחיוך: "נו, כנראה שאני רודף אחריך...".

במשך שנים לא סיפרתי את סיפור המוות הקליני לאף אדם מחשש שיחשבו שהשתגעתי. החלטתי לספר על כך לרב, והבנתי ממנו שזו חווית אמת ושיש נוספות כמוה. מאז התחלתי לספר את הסיפור ברבים. כאשר אני מספר את סיפורי, אני פותח ואומר שאי אפשר לתאר זאת באמת לאף אחד, רק לנסות לומר משהו.

פעם הלכתי עם חבר לרב ברדה באשקלון. סיפרתי לו מה שעברתי ואמרתי לו שאני רוצה להתחתן. "מה הבעיה?!", אמר, "תביא כלה ותתחתן!". "אבל אני לא מוצא", טענתי. "אתה לא עושה השתדלות", אמר. "מה פתאום?!", עניתי, "כל היום אני מתפלל על זה". "זה לא מספיק, אתה צריך להירשם אצל שדכנית", אמר הרב. סיפרתי לו שאני מכיר שדכנית מירושלים. כששמע את שמה המליץ עליה ואז פניתי אליה. כעבור תקופה קצרה זכיתי להכיר דרכה את אשתי. כיום אנו מתגוררים בירושלים, ואני לומד במשך היום בכולל בגבעת שאול.  

מעוניינים לספר את סיפור התשובה שלכם? צרו קשר בדוא"ל odedm@neto.net.il