כך הוכשר חדר האוכל בקיבוץ האתאיסטי

אם ייצא לכם לטייל באזור, או אפילו אם סתם תחפשו מקום אטרקטיבי לנופש משפחתי – יכול להיות שתמצאו את עצמכם מבקרים בקיבוץ בית אלפא שבעמק חרוד. מלבד נוף עוצר נשימה ותחושת שלווה משכרת, תוכלו למצוא שם גם התאמה לאורח חייו של ציבור שומרי המצוות, בדמות חדר אוכל כשר, מזוזות ואפילו בריכה עם שעות שחיה נפרדות לגברים ונשים, שיוטה ירוקה מכסה אותה לכל אורכה מפאת הצניעות. אם תגיעו לחמשו"ש – לא תמצאו שם בינות לכרי הדשא המוריקים והשבילים הארוכים, אפילו קלנועית אחת של חברי הקיבוץ, שתיסע על השביל ותפריע את מנוחתכם כשומרי שבת. בקיצור, חלום מופלא שלא תרצו להתעורר ממנו.

אבל האמת היא, שזה לא תמיד היה כך. בעבר, קיבוץ בית אלפא היה לאחד מקיבוצי הדגל של תנועת "השומר הצעיר" האתאיסטית. תנועה זו, פעלה באגרסיביות בשנות הקמת המדינה בשם ערכים אידיאליסטים חדשניים, ניסתה לנתק כל יהודי מכור מחצבתו, ואחראית על שואה רוחנית לא קטנה שהשתוללה כאן, שהפילה חללים תמימים רבים מספור. היום היא כבר פועלת בקטן יותר.

"המציאות יותר חזקה מכל תפיסת עולם"

אז איך קרה שלמרות הכל, קיבוץ בית אלפא הפך את עורו והפך לקיבוץ בעל סממנים בסיסיים יהודיים, אתם שואלים? התשובה פשוטה: כסף. עם השנים, נקלע הקיבוץ לגירעונות כספיים גדולים, שהצריכו מחשבה על פתרונות יצירתיים. "ראיתי איזה פוטנציאל כלכלי אדיר יש בהכנסת הכשרות לאירוח, והבנתי שהנושא הכספי הוא שעומד במוקד, ולא דעותיי האישיות", מסביר עילי גבאי (73), מנהל האירוח לשעבר וממובילי המהפכה. "אני חילוני. שומר חגים יהודיים, אבל חילוני ומאמין שאיש בדרכו יחיה. ובכל זאת, כשקיבלתי טלפונים מקבוצות ששאלו על כשרות - ואני מדבר על מאסה גדולה שבאה בתקופת בין הזמנים - היה לי חבל. אז עשינו כמה צעדים כדי למשוך אלינו את המגזר הדתי והחרדי".

עוד מוסיף גבאי לתאר את השינוי באמרו כי "שמנו מזוזות, החלטנו שלא נוסעים בשבת לאורך המבנים של האירוח, אפילו עשיתי מקווה - אבל אז לימדו אותי שלמקווה צריך לרדת, לא לעלות, ואני בניתי ככה שמטפסים וקופצים למים, אז הוא נפסל על הסף. בבריכה, הפרדנו שעות לגברים ונשים, אפילו הבאנו מצילה מטירת־צבי, וזה עבר בשלום. באים מאות אנשים, לא פחות. מה שכן, כששמנו מסביב לבריכה יוטה, הייתה תסיסה. היו כאלה שלא אהבו את הרעיון של ברכה מגודרת. אבל אנשים משלימים, המציאות יותר חזקה מכל תפיסת עולם".

או אז החל מאבק מתמשך בנושא, שתועד בידי חגית לירון, אחת מחברות הקיבוץ, שהיתה באותה העת גם סטודנטית לקולנוע, שחיפשה נואשות אחר רעיון לסרט. העבודה על הסרט כבר הסתיימה, תמצות שלה פורסם בכתבה לאתר nrg.    

בתוך כך, בשלב כלשהו, נדמה היה שמדובר כבר במלחמת עולם. קולות רבים נשמעו בקיבוץ בעד ונגד המהלך. אלה מהם שתמכו בו, ביקשו להיטיב את מצבו הכלכלי של הקיבוץ – על אף העמדה האידיאולוגית והצביון האדוק ההפוך שלו משנות הקמתו.

דוגמא לכך הוא אחד מחברי הקיבוץ, נצר לאותה כפייה חילונית אתיאיסטית של הארגון, שהעיד על עצמו כי "אני אלוף בית־אלפא באי־אהדת הכפייה דתית, והראיה - כשהייתי צעיר הייתי בכל יום כיפור נוסע לסחנה ועושה על האש עם בשר חזיר בשביל להרגיז את אלוקים... הסיבה שאני תומך במהלך הזה היא כלכלית בלבד. חייבים לעשות את המהלך הזה".

אילוסטרציה (צילום: משה שי / פלאש 90)

מהצד השני, היו אחרים שטענו שלא מדובר בהחלטה נקודתית, אלא בתכנית רחבת היקף, כשזוהי רק שריקת הפתיחה שלה, ואשר תוביל בהמשך להשתלטות של תושבים דתיים וחרדיים על הקיבוץ. או כפי שהיטיבה לנסח זאת אחת מחברות הקיבוץ, "ואחרי זה יהיו מזוזות על הקירות... זה לא ייגמר בכשרות, כל הזמן יגידו לנו מה מותר ומה אסור".

היו גם הקיצוניים שבהם, שהתבטאו כנגד המהלך במילים קשות מאוד. כך לדוגמא, הלב נצבט, כשאחד מחברי הקיבוץ קרא למהלך "התאבדות מדעת", אחר שטען שמדובר ב"יום שחור", וחברה נוספת, שהתבטאה לאחר שהתקבלה ההחלטה, ובעת שסייעני הכשרת המטבח הגעילו את השולחנות בחדר האוכל, כי "הלוואי שזה היה אחרי שאני מתה".

גם יאיר אטינגר, מי ששימש כראש המחלבה וטבח לשעבר בחדר האוכל של הקיבוץ, נתן את הזווית הקולינרית כשהסביר כמה חשובות החמאה והשמנת בבישול הבשר. גם אשתו שושק'ה, מנהלת המטבח בשנה ההיא, דיברה על הקושי הנפשי שגלום בצעד עבור חברי הקיבוץ - למרות שהיא זו שהרימה טלפון למשגיח וערכה לו סיור במטבח.

בסופו של דבר, הוכרז רעיון הכשרות כניסיון למשך שנה בלבד, שנמשך מאז ועד היום.

"את האמת? לא נפלו השמיים מהשינוי"

למעשה עשור מאז המאבק ההוא, אחת עשרה שנים ליתר דיוק, ובחדר האוכל של הקיבוץ כבר מקבלים בסלחנות סועדים בעלי זהות דתית כדוגמת חובשי כיפות. גם על הקלקרים שבהם מוגש האוכל בחדר האוכל, כבר מזמן לא נראים קווי המתאר של חזיר שהיו מוטבעים על קודמיהם.

בתוך כך, נחשף גם סוד שלא היה ידוע לרבים, על כך שחלק מהוריהם של מקימי הקיבוץ היו יהודים דתיים, שהקיבוץ אפשר להם לשמור בסתר על ערכיהם ואורח חייהם, אי קטן של יהדות בתוך ים של סוציאליזם שולל דת. לשם כך, הובא במיוחד אף צריף מג'נין עבורם, בו יכלו המעטים לבשל אוכל כשר, להתפלל ולקרוא בספר תורה שהביאו מארץ מולדתם. "סבא שלי היה מנהיג הקהילה והחזיק אותה. מה שמדהים הוא שהצריף כמעט התפרק לגמרי, ופתאום התברר שהמזוזה מחזיקה, נס גדול", מתמוגג הלל נוימן (85), אחד מחברי הקיבוץ. החברים שלידו, מצדם, סקפטיים. ספר התורה ותשמישי הקדושה של הסבא, אגב, הועברו לבית הכנסת של האירוח.

במבט לאחור, כשהיא נשאלת עם יד על הלב, אם הייתה מגיעה קבוצה נוצרית, והייתה דורשת לכסות את גדרות הברכה – אם גם אז הייתה מתעוררת כזאת התנגדות כפי זו שיזמה, שוש חברת הקיבוץ מחרישה לרגע. "לא", היא עונה בהחלטיות, "כי מהנוצרים אתה לא פוחד שהם ישתלטו". האחרים מהנהנים בהסכמה, גם אם בחוסר נעימות.

מאוחר יותר, מתעסקים חברי הקיבוץ בפולמוס נוסף שהגיע בעקבות הראשון, ונוגע לבניית בית כנסת בקיבוץ בעתיד. על כך, הם יודעים לספר, כי בחלק מהקיבוצים אחרים שאינם דתיים, כבר הוקם מבנה מסוג זה, להפתעתם של רבים. ולמרות שהם עדיין מתנגדים למהלך – בבסיס הדברים כבר נשמעת הערכה למהלך.  "אני בתור ילדה בחיפה - כי אני לא בת קיבוץ, חס וחלילה, אני ילדת חוץ - הייתי הולכת לבית כנסת לשמוע חזנות", מתארת שושק'ה, וחושפת חוויות ילדות דתיות מתוקות שצרובות בזיכרונה. "אבל בית כנסת זה דת, ודת זה דבר סוחף. היום אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, מחר אני כבר לא אוכל לנסוע עם הקלנועית שלי לידו, כי זה אסור. זה סוחף לאט־לאט, ואנחנו מכירים את זה".

אילוסטרציה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

ועל כך מוסיף גם יאיר, בעלה, לתאר שוב את הפחד שבהשתלטות רעיונות דתיים על ערכי הקיבוץ הישנים. "כשמדברים על בית כנסת, יש איזה פחד מהשתלטות שתשנה את אורח החיים", הוא אומר. "אבל לי נראה שזה עוד די רחוק. קחי את הסיפור של בית הכנסת בקיבוץ שריד, זו מלחמת עולם. כל פעם הולכים להצבעה וחברים לא מסכימים. לעומת זאת בשער־הגולן החליטו לפני שלושה שבועות לבנות בית כנסת די מפואר".

למעשה, אחת עשרה שנים מאז השינוי ההוא, והיום בקיבוץ כבר לגמרי התרגלו לשינוי, ויש מי שאפילו אוהב אותו. "כולנו יודעים שהציונות התחילה מהדת ומהיהדות, ושהדורות הבאים שברו את כל המוסכמות, אבל דעי לך שגם בשומר הצעיר היו המון גוונים", טוען הלל נוימן, אחד מחברי הקיבוץ. היו קיבוצים שהיה בהם בית כנסת, היו קיבוצים שלא, וגם היום תמצאי שמתווכחים עד חצות על הנושאים האלה. בעין־חרוד או בגבע כל השנים היה בית כנסת. מינורי, אבל מי שרוצה יש לו איפה להתפלל. פה הכניסו ספר תורה ".

"את האמת?" מסכמת שוש'קה, מי שהיתה אחת המתנגדות הגדולות למהלך בתחילתו, "אולי בהתחלה כל הסיפור הזה הפריע לנו, אבל היום זה כבר לא מפריע. לא נפלו השמיים, לא קרה אסון. החרדים פה גם מעזים לשאול אישה איך מגיעים לכולבו, וזה מאוד מוצא חן בעיניי. גם המשגיח היה עשר, נחמד מאוד".