פתאום יאיר לפיד מחייך לחרדים. למה?

ניסיונות ההתקרבות לחרדים של לפיד כבר מזמן אינם חדשות. הקיצוץ המסיבי במספר המנדטים של מפלגתו; ההשלכה למדבר האופוזיציה; ההכרה העצובה בכך שמעשי ידיו מוטבעים בים על ידי ח"כים חרדים שכבשו את מוקדי הכוח הקואליציוניים – כל אלה עשו לו משהו, ללפיד. הוא למד לקח חשוב מהקריירה הפוליטית של אביו: בפוליטיקה צריך לדעת להתגמש, להתפתל, לשנות צורה. טומי המנוח לא ממש ידע לעשות זאת ו'שינוי' גוועה בקול דממה דקה. ליאיר אין שום כוונה לראות את 'יש עתיד' מתפוגגת באותו אופן. אחרי הכל, הוא בנה אותה מלכתחילה כפלטפורמה שתוביל אותו בסופו של דבר אל ראשות הממשלה.

אז מה עושים? לשנות עמדות הוא לא ממש יכול. אחרי הכל, את 11 הכיסאות שיש עתיד עדיין מאיישת במליאת הכנסת הוא השיג בזכות אלה שדווקא אהבו את לפיד של הקדנציה הקודמת: כולל חוק הגיוס, האיום על עצמאות החינוך החרדי, וההתנהלות הכללית של דחיקת רגלי הציבור החרדי בכל דבר ועניין. לפיד לא יכול להתנער מהעמדות הללו, כדי לא לסכן את הכוח האלקטוראלי שכן נותר לו. מה הוא כן יכול לעשות? הוא יכול להשתמש בכישורי התקשורת הברוכים שלו ולהתחיל ליישם אותם באופן ממוקד כלפי הציבור החרדי.

מה אתם יודעים. לפיד השתכנע – או טוען שהשתכנע – שכל הכעס החרדי נגדו מקורו בכך שהוא לא דיבר איתנו.  חיסול עולם התורה? התערבות בחינוך המסורתי? שטויות. החרדים כועסים עליו כי הוא לא תקשר איתם יפה, פנים אל פנים, תוך שילוב של מתק קול, ציטוטים יהודים שהוצאו מהקשרם, וליטופי 'אתם מבינים, חמודים שלי? זה רק לטובתכם!'

לא איש כמו לפיד יוותר אדיש מול העלבון שגרמה התנהגותו הקודמת. חלילה. הוא היכה מיד על חטא ורץ לתקן את המעוות. הוא לא ייתן לאחיו החרדים להמשיך לבכות במסתרים על זה שהוא לא מתקשר ולבטא את כאבם העמוק בדמות זעם על עמדותיו ההגיוניות לחלוטין. וכך, הבנאדם שסרב כשר אוצר להעניק ולו ריאיון אחד לכלי התקשורת החרדית, זמין לפתע כמו אורן חזן. ריאיון ברדיו חרדי? בוודאי! קו נעייס טלפוני? מה השאלה! אתר חדשות עם כיפה? לפיד כבר שם. ריאיון בווטסאפ עם עיתונאים חרדים? רק תגידו מתי נוח לכם.

יאיר לפיד (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

ואם זה לא מספיק, אם הילידים הפרימיטיביים עדיין פגועים מזלזולו המופגן במנהגי השבט שלהם, לפיד מוכיח גם התרככות סימבולית. את העמדות הוא לא יכול לשנות, אבל אם אפשר לרצות את האינדיאנים בכמה נזרי נוצות וסמלי טוטם מסורתיים – הוא בהחלט מוכן להיתרם למשימה. וכך אנחנו רואים אותו מצטלם עם כיפה וטלית בכותל, כותב אותיות ספר תורה, ושולח את רעייתו לערבי הפרשת חלה. לכיפה, לספר התורה או למצוות הפרשת חלה אין שום משמעות מחייבת בעיניו: אבל בידיו הם כלים יעילים לשינוי תדמית 'האנטי-דתי'.

חרדי מן השורה עשוי היה לתהות מה הטעם בכל צעדי הפיוס הללו אם לפיד לא שינה במילימטר את עמדותיו. אבל לפיד, כמו לפיד, לא מאפשר תהיות ארוכות. בטור שהוא פרסם לפני מספר ימים באתר חרדים 10, פרש יו"ר יש עתיד באופן ברור את משנתו:

"בטווח הקצר אולי יהיה יותר קל לסגור עסקאות אם אעשה שקר בנפשי, אבל אז אבגוד בכל מה שאני מאמין בו ובמה שבעיני הוא הכיוון הנכון למדינת ישראל ולחיים משותפים של חרדים, חילונים, דתיים ומסורתיים אלה בצד אלה.

גם מי שיש לו ויכוח עם החרדים מודה שהם אנשים בעלי אמונה עמוקה. אני חושב שהם בזים בסתר ליבם (ולפעמים גם לא בסתר) לא למי שחושב אחרת מהם, אלא דווקא למי שמוכן למכור את אמונתו בשביל רווח פוליטי קל. אני חושב שבטווח הארוך יותר קל להם להבין ולדבר עם אנשים שיש להם אמונות – אפילו אם הן שונות משלהם – וגם להקים איתם ממשלות שיהיו מבוססות על כבוד הדדי, לא על השאלה מי הכניע את מי"

לכן, הוא מבהיר, אף אחת מעמדותיו לא השתנתה. הוא עדיין בעד החוקים שקידם למגינת לב הציבור החרדי. הוא עדיין חושב שהעמדות החרדיות מוטעות ומתנגד להן בכל דרך. אבל מה, הוא למד שצריך לדבר על זה. צריך דיאלוג. 'אתם תגידו כמה מה שאני עושה כואב לכם ואני אהיה נורא נחמד ואמפטי ואסביר שאני ממש מצטער אבל אין ברירה'.

ואז החרדים יכבדו אותו ויאפשרו לו להיות ראש ממשלה. כי הוא איש עם אמונות עמוקות. איש נחמד עם אמונות עמוקות.

בשבת האחרונה הלך לעולמו פוליטיקאי אחר עם אמונות עמוקות. קראו לו יוסי שריד. לציבור החרדי הוא היה יריב אידיאולוגי קשה, אבל הציבור החרדי גם ידע לזהות בו דבקות אמיתית בדעותיו. לשריד היו קשרי עבודה מצוינים עם פוליטיקאים חרדיים, שכיבדו את היושרה וההגינות שלו. הגב' אביגיל רביץ, אשתו של הח"כ המנוח הרב אברהם רביץ, העידה ששריד היה מיודד ממש עם בעלה. אבל האם הכבוד והידידות הללו היו גורמים למפלגות החרדיות, באיזושהי קונסטלציה, להניח לשריד להגיע לכס ראש הממשלה? נדמה שהתשובה ברורה.

פעם, 'חבל על דאבדין ולאו משתכחין' היה ביטוי שהשתמשו בו רק על שלומי אמוני ישראל. אבל בדור העני שלנו, אולי אפשר להרחיב את ההגדרה. הציבור החרדי לא כמה לעוד פוליטיקאים מסוגו של יוסי שריד. אבל כשנאלצים לחזות בשידור חי ביאיר לפיד מחליף תלבושות בהצגה הפוליטית הגדולה של חייו, אפשר רק להתגעגע ליריבים אידיאולוגיים כמו יוסי שריד. הם, לפחות, הפגינו כבוד לציבור החרדי בדרך אחת: הם מעולם לא חשבו שאם רק יפנו לחרדים במאור פנים, הקסם האישי שלהם יגבר על כל העקרונות ההלכתיים והאידיאולוגיה החרדית.