איך להכין מרק עדשים – ולהישאר בחיים?

משום מה, יש כמעין מוסכמה אילמת, הטוענת להעדיף את רכישת הקטניות דווקא בחנויות הטבע למיניהן, מעל פני חנויות התבלינים והקטניות המסורתיות, אף שלמען האמת, אין לזה בסיס כלל וכלל, שהרי אותן הקטניות מגיעות מאותו יבואן ובאותם שקים, ויתכן אף שלחנויות הקטניות יש יתרון קל, בגלל התחלופה הגבוהה, ובעיקר, מעצם העובדה שחנויות הטבע בדרך כלל אינן מפוקחות כשרותית, בשונה מחנויות הפיצוחים והקטניות שאנו רגילים לצרוך בהן בשכונות הדתיות, שיש עליהן פיקוח כשרותי.

אבל למה מוצרים כאלה, לכאורה טבעיים לחלוטים, דורשים כשרות? ניתן לשם כך כמה דוגמאות, ונתחיל בדוגמה הפשוטה והקלה.

עדשים אדומות. העדשה גדלה מצמח בעל פרחים קטנים בצבע לבן, ורוד או כחלחל. כאשר לצמח יש תרמילים המכילים בתוכם בין זרע אחד לשלושה זרעים, שהם העדשים האכילות. אמנם, בעדשים עצמם יש כמה זנים בגדלים שונים, ויש גם כמה זני צבעים, כירוקות/חומות או כתומות/אדומות או שחורות. אלא שבשונה מהעדשים הירוקות והשחורות שבדרך כלל אינן דורשות כשרות מיוחדת, שהרי רובם ככולם מיבוא חו"ל, שלא נוהגים בהם קדושת שביעית וסדר הפרשת התרומות ומעשרות, ולכן ייתכן שהם יגיעו לארץ ללא כשרות, ויארזו בחותמם של כל גופי הכשרות למיניהם – הרי שהעדשים האדומות מצריכות ערנות, שחלילה לא ניכנס לבעיה כשרותית, שהרי יש מפעלים המשבחים את מראה העדשים במריחת שמן, כדי להשוות לעדשים מראה בוהק וחזק של אדום – כתום. מריחת השמנים מצריכה פיקוח כשרותי טוב, המוודא שהשמן הוא אכן שמן סויה או קנולה כשרים, ולא מעירוב של שאר שמנים שאינם בפיקוח כשרותי. על בעיה זו אפשר להתגבר בנקל, כאשר אנו מודעים לה, ולא צורכים עדשים אדומות במראה בוהק, אלא אך ורק עדשים שצבען אדום או כתום בהיר ומט.

הספקנים שבינינו מוזמנים לערוך ניסוי לבדיקת השמן שיש בעדשים האדומות והמבריקות, על ידי נתינת העדשים בתוך כוס שקופה, המלאה במים רותחים, ולהבחין מול האור בהשתקפות של כתמי השמן הקטנים הצפים מעל פני המים.

כוסמת קלויה. לרבים יש בלבול קטן בין הכוסמת לכוסמין, הכוסמת היא סוג של קטנית, המיובאת בעיקר מרוסיה או מסין, וברכתה ודינה ככל שאר מיני הקטניות, לעומת הכוסמין, שהם אחד מחמשת מיני דגן, שאם מפיקים ממנו לחם, ברכתו תהיה המוציא.

הכוסמת הטבעית גדלה בצבע ירוק, וזאת המוכרת לנו צבעה חום, וזאת משום שהכוסמת עוברת קליה או נכון יותר אידוי בסירי קיטור, המשנה את צבעה מהצבע הירוק לצבע החום. נכון, שאין לנו את בעיית בישולי הגויים, במה שהכוסמת עוברת בישול ראשוני על ידי עובדי המפעל הממוקם אי שם בחו"ל, שהרי דין הכוסמת שווה לדין הבורגול, שהתירו מרן השולחן ערוך, בספרו אבקת רוכל, כיוון שהמוצר התייבש וחזר לקדמותו, שהרי אינו נאכל בלי בישול חוזר, ועל כן התבטל ממנו הבישול הראשון שעשה הגוי.

אלא שקיימת בעיה קשה המצריכה פיקוח כשרותי, מחמת שייצור הכוסמת הקלויה נעשה בסירים ותנורים, המוזנים ממערכת קיטור, שהוא סוג של סיר בעל דופן כפולה שבתוכו עוברים זרמי מים או אדים חמים הגורמים לסיר לבשל. אותם האדים או המים אינם מיוחדים רק לסיר עצמו, אלא קשורים למערכת שלמה של סירים ותנורי בישול, כאשר המערכת מחברת בין סיר אחד למשנהו, וחוזרים חלילה למערכת הקיטור, כך שאם באחד הסירים מתבשל לו מאכל אסור, מבחינה הלכתית נחשב הדבר כאילו כל הסירים התבשלו ביחד בתוך סיר אחד גדול, של איסור. אגב הבעיה מחריפה במדינות חבר העמים, ובפרט רוסיה, שהיא הספקית הגדולה של הכוסמת, ששם מערכות הקיטור הן עירוניות, כנראה עוד ירושה מזמן שלטון הקומוניסטים, שהמים זרמו שם בתורנות של שעות, כך שיתכן שכל הסירים של כל המפעלים שבעיר, כולל כל מערכות החימום הביתיות, מחוברים זה לזה, במצב כזה, אין שום צד להתיר את התוצרת.

קוואקר, או בשמו העברי שיבולת שועל, הנו גם סוג של דגן שעובר בישול או קלייה, אמנם עמוקה וחזקה יותר משל הכוסמת, וגם הוא בבעיית הקיטור, האם מערכות הקיטור של המפעל המייצר מבודדות ועצמיות רק לשיבולת שועל מבלי שיהיה עירוב עם שאר התוצרת של המפעל או העיר. נכון שעיקר הקוואקר הכשר מגיע מאנגליה, שהיא ארץ מפותחת קצת יותר, אבל עדיין המפעל צריך בדיקה, וגם הקוואקר עצמו, צריך לעבור בירור שלא יהיה מתוצרת שיש עליה איסור חדש.

יש כאלה הנמנעים מלצרוך קוואקר, בטענה שלאחר הקלייה והבישול נעשה הקוואקר מוכן לאכילה בעודו כך, בלא שיצטרך לעבור בישול נוסף, ואת טענתם הם מבססים, במה שהרי ניקח קוואקר ונשרה אותו במים עד שהוא יתרכך, הוא יהיה ראוי לאכילה כך, ואם הנתון הזה נכון, הרי שבישול הגוי הנעשה במפעל אוסר את הקוואקר, אלא שרבים הם הסוברים, שהקוואקר אינו נחשב כראוי אכילה בלא שיעבור בישול נוסף, כך שהבישול הראשוני של הקוואקר לא אסר אותו.