ילד, כלום לא ייצא ממך: יום בעבודה שאני לא אוהבת

מכירים את התחושה הזו שאתם תקועים בעבודה שאתם לא סובלים ואין לכם מספיק אומץ לקום ולעזוב? אתם סוחבים ימים שלמים מהחיים שלכם בתוך מקום שמעולם לא נקשרתם אליו, ולא לאנשים שבתוכו. כאילו מישהו לקח ציור מלפני שמונה מאות שנה והדביק עליו את התמונה שלכם מודל 2015 מבלי לבצע גימורי פוטושופ או לכל הפחות לטשטש ולבצע איחוד גוונים. כך נתקעתם במקום העבודה בלי טיפת קשר. אתם קמים כל בוקר בשביל לחזור הביתה וחוזרים הביתה בשביל לא לקום בבוקר. כאילו, אם מישהו היה בא ולוחש לכם: "חזרתם לילדות! יש לכם פריבילגיה לעשות מה שבא לכם, עם שכל של ילד" – הייתם נותנים בעיטה לכיסא ועפים משם בלי אפילו לומר שלום...

אבל למבוגר שבכם יש הרבה מה לומר לילד הקטן וה"טיפש" הזה שחשקה נפשו לבצע מעשים נלוזים ולבעוט בכיסאות. המבוגר יילחם עד טיפת הדם האחרונה, עד שיוציא מהילד את מעט הרצון שעוד היה בכם לקום ולעזוב. וכך המבוגר עושה זאת:

"אם תעזוב, אולי בחיים לא תמצא משהו אחר ותישאר בלי עבודה? ותבלה ימים שלמים בבית עם ארבע קירות ותפגוש את עצמך ותראה כמה אתה כזה קטן על הגלובוס הענק. קטן ולא שווה! תיזהר ילד, זה מסוכן! תזכור מה סבתא שושנה הייתה אומרת: 'אתה חייב להיות אחראי!' שמעת?"

"ילד", ממשיך המבוגר, "אם תעזוב לא יהיה לך כסף! איך תחיה בלי משכורת? חבוב, שורה תחתונה, אי אפשר להתווכח עם סעיף ההכנסות בדף של חשבון הבנק שלך. את הדף בכלל לא מעניין שרע לך בעבודה ואתה סובל, הוא יודע רק מה נכנס ומה יוצא. הבנת? עכשיו זריז, תתאפס על עצמך וצא מהסרט שאתה חי בו!"

"מה תגיד כשיפגשו אותך החברים המצליחנים שהתקדמו שנים באותו מקום והגיעו למשכורות גבוהות? במה תתפאר עליהם? מה תענה כשחבר מצליחן מההיי טק או מהבנק ישאל אותך: "מה אתה עושה היום?" מה תענה לו? שאתה מחפש עבודה ובינתיים חותם בלשכה? כלום לא ייצא ממך! ילד מעצבן!".

למרות שהייתה לי משכורת גבוהה, קרנות והשתלמויות, מתנות בכל חג ומתנות ביום הולדת, מתנות בגלל החורף ומתנות בגלל הקיץ... לא יודעת, לא התחברתי לאנשים, לסגנון הטכני, לריח של הכסף, אפילו לא למנקה קשת היום שהסתובבה שם ולדפים הלבנים והחיוורים... פשוט לא התחברתי למקום העבודה.

בכל בוקר הייתי עובדת בעבודה של "לקום לעבודה", תולשת את עצמי מהמיטה ופותחת את היום בסיוט השגרתי. זו הייתה אחת התקופות שבהן אף איבר בגוף שלי לא ישב במקום הנכון, הרגשתי מפורקת, אך לא היה לי מספיק אומץ לקום ולעזוב.

זה כמו שתגידו שפיל עלה על מטוס (איך הוא נכנס מהפתח הצר?), העיף את החדק שלו (איפה? במעבר?), זרק את כל הדיילות החוצה (איך הוא זיהה מי דיילת ומי לא?) ושבר את כל הכיסאות (הם לא נשברו כבר כשהוא נכנס?) פיל ומטוס, ככה זה אני והעבודה הזו...

איך שהייתי רואה את הרשימות הארוכות של העדכונים שהיה עליי לבצע היו נתפשות לי הרגליים ונשימתי הייתה נעתקת. הייתי "מתקיפה" את העבודה, העיקר לגמור מהר ולהיפטר ממנה. אבל מי שמכיר וגם מי שלא, לעבודה טכנית אין סוף, תמיד אתה חוזר על אותה רוטינה שלא נגמרת. כך ביליתי ימים שלמים במרדף סביב עדכונים שחיזק בי את תחושת התסכול עד שהפכתי למתוסכלת כרונית, עוקצנית ופוגענית כלפי כולם. גם תחושת חוסר סיפוק ליוותה אותי דבר יום ביומו. המקום היה שקט וסטרילי, מעולם לא שמעתי, אפילו מהדפים, איזה מחמאה, או בקשה, או אפילו תלונה: "למה את מהדקת אותי בכזו אגרסיביות? תירגעי!" הדבר היחיד שתיקשר איתי היה הרעש של המדפסת והסמן על המסך.

עד שהגיע יום אחד שקפצתי למים עמוקים- - -

יום אחד החלטתי לא להגיע לעבודה. ומאז אני לא שם.

מאותו יום התחלתי להתאושש ואט אט לחזור לעצמי, האיברים חזרו למקומם והתסכול נעלם בהדרגה. כך בתהליך איטי, אך מכוון, חזרתי לחיים, למי שאני באמת.

אז אולי הגיע הזמן להקשיב לילד הזה, לרצון הטהור שהיה בנו להיות מי שאנחנו בלי לחשוב מה הסביבה תגיד, או מה הסביבה הכתיבה לנו. אני לא אומרת לבעוט בכיסאות כמו ילד, או לבצע כל גחמה שלו. אבל כן חשוב שנלמד להקשיב לילד הזה, למי שאנחנו באמת, ולסנן את הדברים הטובים שיש לו להציע. מפני שרצון זה חיים ואת הרצון הזה הבורא נוטע בנו כדי להוליד מאיתנו את השליחות שהוא תפר בדיוק למידתנו. בחלקים של חיינו שאנחנו לא צמודים לרצון, אנחנו מזגזגים בתפקיד שנתן לנו הבורא ובשליחות שלשמה הגענו לעולם... חבל שנבזבז זמן של חיים על מחלת הזגזגת.

בהצלחה!