המשודך שלי לא פנוי לקשר: יומנה של רווקה, עמוד שמיני

מכירים את אלה שמסתובבים עם שלט "חפשו אותי בסיבוב"? אלה שיוצאים לפגישות רק בשביל איזשהו "ניסוי וטעיה" חסר משמעות. נפגשים בשביל הסתם, הם לא רוצים אף אחד, הם באו להעביר את הזמן. "חפשו אותם בסיבוב". יש להם הרבה זמן להחליט מה הם רוצים. אפשר להתקשקש עד גיל ארבעים וחמישים, אולי אז הם ידעו מה הם מחפשים... אולי... לא בטוח... זה כמו ללכת לחפש, בלי לדעת מה מחפשים. ואז אפשר למצוא את הדבר גם עשרים פעם, אבל לא לדעת שזה מה שמחפשים.

ומה עם אלה בבריכה שעומדים שעה על המקפצה בפוזה של "לקפוץ או לא לקפוץ?" בוודאי, מפחיד לקחת סיכון ולקפוץ לתוך חיים עם אותו בן או בת זוג, עד מאה ועשרים. החיים כרווק/ה הרבה פחות מפחידים. אין הפתעות, אין ארנונה, אין שכירות, אין עול... וכך עוברות להן שנים על גבי שנים בתנוחה של "לקפוץ או לא לקפוץ"... תגידו, אתם שם על המקפצה, לא נתפס לכם הצוואר?

לא מזמן שמעתי כ"בדרך אגב" ממישהי, ששבע שנים חולמת על בחור מסוים שהיא מאוד רצתה ועכשיו הוא התחתן. כך בילתה שבע שנים מחייה "בטוב ובנעימים" כשהיא נפגשת עם עשרות בחורים אבל "ליבה בסוף מערב", מטייל על פני הגלובוס בחיפוש נואש אחר "אהבת חייה" שמעולם לא התעניין בה... להבדיל, כמו אצל יעקב אבינו שעבד שבע שנים ברחל. רק שהיא לא הצליחה לממש את הרצון שלה ולהיות תחת החופה, אחרי אותן שבע שנים, אפילו שלבן הערמומי הזה נעלם מהשטח מזמן...

לפני חודשים ספורים הגעתי לדייט ומצאתי עצמי מבלה שעתיים כסטנדאפיסטית, יועצת ומגשרת רק בשביל לגרום לבחור להתעניין בי בכלל. הוא היה כל כך "מדושן עונג" מחיי הרווקות שלו, היה לו מעמד, כסף, קריירה וכבוד. אשה ממש לא הייתה חסרה שם באופק. מאז קבלתי על עצמי לשים בתיק, ליד הטישו והארנק, שפכטל. גמ"ח השפכטלים ישמש נדבה וסיוע לאנשים שנדבקו בדבק של חברת "רווקות בע"מ".

"דאגני" (על משקל דרדסבא, דרדסית, רגזני וכו') הוא סוג הרווקים/ות שדואגים לכל העולם ואשתו: להורים שלהם שיזדקנו בשלום, לדודה שושנה שלא מצליחה לבלוע כדורים ולדוד ג'וג'ו שהתאלמן לפני חמישים שנה ול... לכולם הם דואגים, חוץ מישות אחת שממתינה שנים באותה תנוחה שיעזרו לה לבנות את הבית שלה. ממש כמו מחוסרי הבית בנפאל, שנים על גבי שנים שהם פושטים יד ואף אחד לא שם על לב... לפגישות הם באים רק בשביל לעשות טובה לאנושות... סתם, פשוט "רווק" זה הסטטוס כרגע... מה לעשות... חלק משגרת היום... כמו שילד הולך לגנון, נערה לתיכון וקשישה למועדון, כך הם הולכים לפגישון (וללא חרוז – לפגישה)...

ומה עם אלה שאיבדו כל קמצוץ של אמון. מה שלא תגידו, הם אף פעם לא יאמינו לכם ותמיד יהיה להם במה לחשוד בכם. כאילו מה שעניתם זה סתם, זה לא אמיתי, זה זמני וחולף... זה כמו שירד גשם בכיוון ההפוך, מהארץ לשמים. לעולם הוא לא ייתפש בעננים, רק ימשיך לטפטף ולטפטף ובסוף יתאדה. ככה גם האמון שלהם, אין לו אחיזה אצל השני. לכו תסבירו את עצמכם בלופ קבוע לאנשים חסרי אמון...

וכאלה שבאו לדייט רק בשביל ה"כיף", וכאלה שבאו בשביל שתקנו להם קפה כי לא היה להם כסף, וכאלה שבאו בשביל לעשות פוזה עם ה"סקודה" החדשה, וכאלה שבאו בשביל לנוח בספות של "קפה קפה", וכאלה שבאו בשביל לעצבן, ובשביל להתעצבן ובשביל להשתחצן... טוב, נסחפתי.

נשמע לכם כמו "מקבץ הומור"? אותי זה ממש לא מצחיק, כי זה לא "הם" שעשו טעות. זה יכול להיות גם אני ואתם וכולנו. כולנו כבני אדם עלולים לטעות בטעויות כמו: נמכרנו לנוחיות הרווקות, אנחנו פוחדים לקפוץ למים ולבצע שינוי בחיים, אנחנו לא נותנים אמון באנשים, אנחנו סוחבים איתנו קשר שמונע מאיתנו כניסה של קשר חדש, ועוד.

כאנשים בוגרים אנחנו לא יכולים להאשים את הקב"ה במה שכרוך בהשתדלות ובעבודה הפנימית שאנו צריכים לעשות עם עצמנו. זו השתדלות שנמצאת בידיים שלנו, שהרי "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים", ובשביל להקים בית צריכים יראת שמיים כמו: מהן שאיפותיי בחיים? איזה בית ארצה להקים? מה מטרתי בבניית הבית? מהי מטרתי בחיים בכלל?

ולא במי אני הולך עכשיו להתאהב, או להעביר את הזמן ב"דאחקות" ו"סבבות"... שידוך זה דבר רציני שצריכים להתייחס אליו במלוא האחריות על מנת לקדם אותו. אף אחד לא יחיה את הבדידות הזו במקומנו, גם ההורים והסביבה שמאוד לחוצים ודואגים לנו, לא יכולים להתחתן במקומנו.

גם זמן הוא משאב יקר. הזמן של החיים שלנו שעוברים לנו, השנים הכי יפות, אף אחד לא יוכל להחזיר לנו. אף אחד.

אני חושבת שמי שיש לו טיפת שכל בקודקודו, ויודע שהוא תקוע בבעיה שחוסמת את הצורך הטבעי להקים בית – שיבצע שינוי. או שיקום וילך לבקש עזרה. או שלכל הפחות לא יצא לדייטים ויגרום אכזבות ונזקים לצד השני. אין דרך אחרת לעזור לעצמנו, אלא אם נרצה מאוד לעזור לעצמנו.

למאמרים הקודמים בסדרה:

מי אני שאחליט על חיי? יומנה של רווקה, עמוד ראשון

ראיון עבודה למשרת כלה: יומנה של רווקה, עמוד שני

היום כואב לי הלב, ורציתי שתקשיבו: יומנה של רווקה, עמוד שלישי

היום בו דפקתי בדלת של עצמי: יומנה של רווקה, עמוד רביעי

זו ילדותי השנייה: יומנה של רווקה, עמוד חמישי

על חיפוש ועל מציאה: יומנה של רווקה, עמוד שישי

לשבת טוב על הקרקע: יומנה של רווקה, עמוד שביעי