גיבור כארי: על מוהל חרדי וגור אריות - שגרים באותו בית

הכירו את מרדכי אטיאס מירושלים – מוהל חרדי שמגדל גור אריות (!) בביתו. איך בדיוק הגיע לזה? שאלה טובה. מסתבר שבהכל 'אשם' חוק אמריקני קטן, שאסר על עשיית קרקסים בתוך העיר ואילץ את כל בעלי העסקים בתחום - לעבור אל מחוץ לעיר או "להיפטר" מבעלי החיים. פשוט כך.

אז איך החוק הזה קשור למיודענו, שבכלל מתגורר רוב הזמן בירושלים? האם יעלה על הדעת שבירושלים עיר הקודש גדל אריה, ואיש עדיין לא 'עלה' על כך? אז זהו, שלא בדיוק. במסגרת עבודתו כמוהל - מסתובב אטיאס לא מעט בעולם, ולעתים גר במדינות מסוימות (מיאמי, פלורידה וגואטמלה למשל) לתקופות לא מבוטלות. כשהחוק הזה יצא, גר אטיאס בגואטמלה יחד עם אשתו ובתו הגדולה (שהייתה אז בת שנתיים) והשתייך לקהילה יהודית קטנה של כ-250 משפחות. עיקר עבודתו שם הייתה בריתות, אך במקביל עסק בזיכוי הרבים ואף זכה לקרב לא מעט חילונים אל היהדות. "באותו זמן הייתי בקשר טוב עם אחד מבעלי הקרקסים בעיר, וכשהוא פנה אליי בבקשה לעזור לו ולאמץ גור אריות קטן – לא יכולתי לסרב".

מדוע פנה בעל הקרקס דווקא אליו – זה נושא מעניין בפני עצמו, שאטיאס מתאר אותו כך: "את האהבה לבעלי חיים, ובפרט לחתולים פראיים, גיליתי בגיל צעיר. הייתי אולי בן 15, כשהתחלתי להתנדב מדי יום במעון קטן לטיפול בחיות בר פצועות, בירושלים. עם השנים רכשתי ידע רב בתחום, ואף גידלתי בביתי מספר חתולי בר. הקשר ביני לבין אותו בעל קרקס – נרקם והתחזק על הרקע הזה". אחרי רגע, הוא מחייך ומוסיף: "בהסכמת אשתי, כמובן".

"הבעיה המרכזית של בעל הקרקס הייתה הקושי שלו להרדים לביאה בהריון, שהייתה צריכה ללדת תוך עשרה ימים. כשהוא שאל לעצתי אמרתי לו: 'תראה, לביאה בוגרת אני לא יכול לאמץ אבל... אני מוכן לאמץ את אחד הגורים שיוולדו לה. וכך היה. את הגור קיבלתי לידיי כשהוא בן ארבע שעות. היום הוא בן 16 חודשים".

איך מגדלים גור אריה בבית, ובמה זה כרוך?

"מבחינת ההשקעה זה ממש כמו גידול תינוק, אין הרבה הבדל. גור אריות צריך חלב אם, ובגלל שאין כזה בנמצא – נאלצנו לייבא פורמולות מיוחדות בעבורו ולהאכיל אותו בבקבוק, כמעט כל שעה. העסק הזה מצריך הרבה תשומת לב ועבודה מסביב לשעון, לצד ידע מקצועי רב על דפוסי ההתנהגות הייחודיים של חתולי הבר. אלמלא הגעתי עם שנים של ניסיון והיכרות מעולה עם כל פרט ופרט – אני בכלל לא בטוח שהייתי מצליח לעמוד במשימה". מכאן יובן, שאטיאס כלל אינו ממליץ לאנשים שחסרים את הידע הזה – להכניס ראש בריא למיטה חתולית.  

להחזיר את האריה לטבע? מהלך לא פשוט

איפה נמצא האריה עכשיו? "עדיין בביתי שבגואטמלה", אומר אטיאס. "יש לי צוות שלם שמטפל בו, ואני מגיע למקום כל כמה שבועות – כדי להשגיח שהכל מתבצע כשורה".

אפשר להחזיר את האריה לטבע?

"צעד כזה כרגע, הוא כמעט בלתי אפשרי. מכיוון שהוא גדל כחתול מבוית, יהיה צריך לשקם אותו באופן כזה שיהיה מסוגל לחזור לטבע. שיקום שכזה עולה הון תועפות ושנים של השקעה בכיוון ההפוך ממה ש'הורגל'. שלא לדבר על הקשרים הרבים שנצטרך להפעיל, כדי לוודא שהוא באמת מצליח להתאקלם בטבע כמו שצריך. בקיצור, זה מהלך לא פשוט".

או במילים אחרות, גם לא ממש הגיוני מבחינה רגשית. אחרי ככלות הכל, הנתינה מקשרת ובמידה מסוימת, זה כמו לשחרר את הילד שלך - אל הלא נודע. גם אם הוא כבר מאומן לקראת החיים שבחוץ, הלב שלך כהורה – אף פעם לא יהיה לגמרי שלם עם הצעד.

מהן התגובות שאתה מקבל מאנשים על כל העשייה הזו? רבים בטח חושבים ש'נפלת מהירח'.

(מחייך) "מי שמכיר אותי ואת האהבה המטורפת שלי לחתולי בר, ממש לא חושב שנפלתי מהירח. רוב התגובות הן דווקא מאוד נלהבות ומפרגנות, ואני חושב שמה שמדהים את האנשים באמת הוא ההתנהגות יוצאת הדופן של האריה. אנשים מתקשים להאמין, ובצדק, שאריה יכול להיות כל כך עדין - להשתעשע עם בן אדם, להפגין כלפיו רחשי אהבה וממש להיות תלוי בו. זה הרי ההיפך הגמור של הטבעים איתם נברא.

"אבל כשחיים עם אריה או לצדו, בבית אחד - מתגלה בו צד שאנשים לא מכירים – הצד המלכותי, דהיינו אותו צד שבגינו הוא נקרא 'מלך החיות'. אני ממש זוכה לראות במו עיניי איך החלקים המלכותיים האלה באים לידי ביטוי אצלו – איך הוא חושב, איך הוא מרגיש, ואיך מתוך כך הוא פועל את הפעולות שלו. זה נראה כאילו הוא קיבל משמיים חוכמה, רגש ויכולת לשלב בין שניהם וזה פשוט מדהים אותי בכל פעם מחדש, איך הקב"ה הטביע בכל בריה ובריה את חותמו הייחודי".