למה העברתי את ילדי לתלמוד תורה

בשנים האחרונות, בכל פעם שחג החנוכה מתקרב, עולים וצפים בי הזיכרונות אודות אותו צעד כביכול נמהר שעשינו בחנוכה תשע"ג. היו כאלה שחזו שחורות, היו כאלה שדאגו להפחיד, אבל אני ואשתי היינו נחושים במהלך המתבקש: להעביר את הבן הבכור שלנו, איתמר, מבית ספר ממלכתי-דתי אל תלמוד תורה חרדי.

נחזור חצי שנה אחורה. בקריית שמונה, עיר מגורנו, ישנם רק שני בתי ספר ממלכתיים דתיים. התלבטנו קשות ביניהם, ביקרנו כמובן בכל אחד מהם לשיחת עומק עם צוות הניהול, ותחקרנו הורים לתלמידים בשני המוסדות. מכלול השיקולים היה רחב, ועם כל ההתלבטות שלנו - לא הבנו שיש לנו מתחת לאף אופציה איכותית ותורנית פי כמה.

לפני קרוב לעשור נפתח בקריית שמונה תלמוד תורה בשם 'חפץ חיים'. בתור אחד שמאז ומתמיד האמין יותר בתפיסה החרדית, אמרתי לאשתי שצריכים לבדוק גם שם, אבל היא התנגדה בתוקף. "אני לא חרדית", אמרה, "ולא מוכנה שיסתכלו עליי בעין עקומה. ובכלל, נראה לי שהילדים שם מנותקים מהעולם". ניסיתי להסביר שניתוק מסמארטפונים, מקלפי "סופרגול" ומתקשורת חילונית הוא דווקא ניתוק מבורך, אבל היא עדיין סירבה לשקול  את תלמוד התורה. בלית ברירה ויתרתי, אבל עדיין הצטערתי שלא ניתנה לי האפשרות לבחון יותר לעומק את המוסד.

ביום הלימודים הראשון בבית הספר הממלכתי-דתי שנבחר, הכל היה מושקע ומתוקתק. "זה בית ספר!", אמרה אשתי, "לא כמו התלמוד-תורה הקטן, שלך תדע איזה פיקוח יש לו, ומה מלמדים בו, ומה קורה בתוכו". ובאמת, מול החגיגיות הבומבסטית של הממ"ד, חשבתי שאולי באמת טעיתי, וצריכים לתת לילדים בית ספר "נורמלי" כביכול.

אבל האשליה הזו לא החזיקה יותר מדי זמן. כהורים שמחפשים בפירוש חינוך דתי-תורני לילדיהם, הבנו שהוא לא ממש נמצא בממ"ד. למעשה, בית הספר הממלכתי התברר עד מהרה כסוג של בית ספר מסורתי. אמנם המורים תורניים, רציניים ומקצועיים, אבל מה זה משנה כשהסביבה החברתית כוללת בעיקר ילדים שמגיעים מבתים שלא ממש שומרים מצוות, עם טלוויזיה, אינטרנט פרוץ ושאר מרעין בישין? ולא מדובר אפילו במשפחות במגמת התחזקות, אלא כאלה ששולחות את הילדים לממ"ד מכח האינרציה ולא מהססות לסתור בהתנהלות הביתית את כל מה שבית הספר מחנך אליו. התחלנו לתהות: איך אפשר לשלוח ילדים למקום שבו הם נחשפים (דרך חבריהם) לדברים שאנו מקפידים שלא לחשוף אותם אליהם? והאם זה לא עוול לשלוח ילד למקום שבו החברה נמצאת במקום אחר לעומתו?

מיום ליום הבנתי עד כמה מורכב עד בלתי אפשרי להעניק לילדים סביבה תורנית נאותה בבית הספר הממלכתי. זה קרה כשראיתי ילדים בכיתה ד' מחליפים קלפים של סופרגול, או כששמעתי מתלמידים ביטויים ומושגים שניכר כי הגיעו אליהם מהמדיה הכללית.  זה קרה, ביתר שאת, כאשר אל בית הספר הגיעו שחקני קבוצת כדורגל מקומית, על מנת להציג אותם כסיפור הצלחה של אחידות ולכידות - ללא מילה על כך שהקבוצה מחללת את השבת בקביעות. זה מה שצריך להנחיל בית ספר דתי לתלמידיו? לא נראה לי. אבל במקרה הזה, אף אחד לא שאל את הנהלת בית הספר: המפגש היה 'הוראה מלמעלה', וכבית ספר ממלכתי, לא היתה להם אפשרות לסרב. המפגש המוזר בין תלמידים שומרי שבת (בשאיפה) לבין שחקנים מחללי שבת (בפועל), שהוצגו כמצליחנים של ממש, היה בעיני שיא הניגוד בין החינוך הפורמלי שבית הספר שאף לתת ובין מה שהתלמידים ספגו בפועל.

ואז, לקראת חנוכה תשע"ג, החלטנו שבית הספר הממלכתי-דתי, למרות הצוות הנהדר והמקצועי, לא מתאים למה שאנחנו מחפשים. לא חזרנו בתשובה כדי שילדינו ייחשפו לאותם קלקולים שברחנו מהם. לא עשינו פניית פרסה בחיינו כדי שנשלח את ילדינו לבית ספר עם אוכלוסייה מסורתית בקושי ואדישה לשאיפות רוחניות. אנחנו רוצים את הדבר האמיתי.

ביד רועדת התקשרתי אל מנהל הת"ת "חפץ חיים" בקריית שמונה, הרב ישראל אזולאי - יהודי יקר וירא שמיים. הצגתי את עצמי, וביקשתי, כמעט התחננתי, שיקבל את הבן שלי. הוא אמר שזה לא פשוט באמצע שנה, ומן הסתם ילדי כיתה א' בת"ת נמצאים ברמה הרבה יותר מתקדמת בקריאה לעומת תלמידי הממ"ד, אבל אחרי שהבין את הנחיצות הרוחנית - הסכים לקבל אותנו לפגישה.

לא אכביר במילים, אבל היום, שלוש שנים אחרי, אין מסופק ממני כשאני מביא את ילדיי לתלמוד התורה, ואת הבת ל"בית יעקב". אחרי שטעמתי מעולם הממ"ד, ולא התלהבתי בלשון המעטה, אני יכול להעריך במיוחד את היופי, הטוהר והתום שיש בתלמוד התורה.

אז נכון, שום דבר לא מושלם. לא כל הילדים מתנהלים בגינוני נימוסין בריטיים, התשלום החודשי גבוה למדי, וישנן בעיות תקציביות שהיו נפתרות לו המדינה היתה מתקצבת תלמודי תורה כפי שהיא מתקצבת בתי ספר שחלק (קטן) מהתלמידים מגיעים אליהם עם סמארטפון במקרה הטוב, וסכין במקרה הפחות טוב. אבל למרות הבעיות הקטנות - אנחנו מאוהבים בתלמוד התורה. שם מגדלים ילדים בשפיות, כמו שגידלו פעם ילדים. שם המורים לא חברים של הילדים בפייסבוק. שם לא אוספים קלפי סופרגול, אלא מקסימום קלפים של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. שם דמויות נערצות ונשגבות הן גדולי ישראל ולא גדולי הכדורגל. שם הבן שלי מוצא ילדים עדינים כמותו, והתום שלו נשמר במלוא יופיו. שם הוא לומד תורה במינונים שלא זכיתי להם, לצערי, בזמן אמת. שם, כך אני מבין היום, מעניקים חינוך של אמת. אז אמנם אין ספרייה מפוארת, ואין תקציבים גבוהים, וכנראה שהבן שלי לא ייצא משם כשהוא דובר אנגלית כשפת אם. אבל מאידך, אין לי ספק שהוא ייצא משם בן אדם. ולא רק בן אדם - אלא כזה שיודע תורה ואוהב תורה. איזה תענוג.

מתלבטים לגבי החינוך המומלץ לילדיכם? רוצים להתייעץ לגבי מוסדות חינוך תורניים הקרובים למקום מגוריכם? חייגו למחלקת ייעוץ והכוונה בהידברות – 073-2221230, ונשמח לעזור.