לטהר את בית המקדש שבתוכי: דבר תורה לפרשת מקץ

פרשת מקץ מבטאת יותר מכל את הניגודיות שבחוויה האנושית.

יוסף הצדיק עבר באופן חד ומהיר ממעמד בזוי של עבד כלוא בבית הסוהר, למעמד של שליט על אחת האימפריות הגדולות ביותר באותה תקופה – מצרים.

סיפור חייו של יוסף, משמש גם כמשל לטלטלות ולסערות אותם עובר אדם בחייו, ולקונפליקט התמידי שבין שני הניגודים המרכיבים את אישיותו – גוף ונשמה, חומר ורוח.

כל אדם, פעמים והוא מרגיש עבד נרצע ואסיר ליצריו ולתאוותיו, ופעמים שהוא חש את העוצמה שבלהיות חופשי, שליט על כוחות נפשו ומיצרי גופו.

אחד ההבדלים המהותיים שבין כוחות החומר – הגוף, לכוחות הרוח – הנשמה, בא לידי ביטוי "בתגובה" שלהם לתופעת הזקנה האנושית. כוחות הגוף פוחתים והולכים, ואילו כוחות הנשמה מתגברים ומתעצמים.

מאז שאדם נולד, הוא מוצא את עצמו "במרוץ" מתמיד אל מותו. כל רגע שחולף, הוא כאותו גרגר הנופל בשעון החול. הגרף עובד פחות או יותר כך: הגוף מתפתח ונבנה עד סביבות גיל עשרים, והוא נשאר במצב "סטטי" עד סביבות גיל שלושים. מאז הוא מתחיל "להתפרק" - שיער הראש מתחיל לנשור ולהלבין, העור מתחיל להתקמט, וכלל מערכות הגוף מתחילות תהליך של קריסה - לאט לאט, אבל בטוח. 

כל זה נכון ביחס לכוחות הגוף. אולם שונה הדבר ביחס לכוחות הנפש ולחלקים הרוחניים שבאדם.

הכוחות הרוחניים שבאדם, מתעצמים ומתגברים ככול שהאדם מתבגר והולך. תינוק קטן משול בתנ"ך לחמור קטן (איוב יא, יב) – חסר דעה, חסר שכל וחסר אישיות. אדם צריך להתאמץ כדי לרכוש חכמה, להיות בעל מידות טובות ולדעת מהי משמעות החיים. אלו דברים שלא באים לבד. כשאדם שם לו למטרה להתקדם רוחנית וערכית, התכונות שהוא רוכש תתעצמנה ככול שהוא ילך ויזקין.

במציאות של ימינו, ניתן לראות את ההבדל הזה באופן די ברור: כיום, במדינת ישראל, גיל הפרישה לפנסיה על פי חוק הוא בסביבות גיל שישים וחמש. רבים מאוד יוצאים לפנסיה מוקדמת בסביבות גיל 50-55. חברות הייטק ומעסיקים רבים אינם מקבלים עובדים חדשים מעל גיל שלושים וחמש, בטענה שהם זקוקים ל"דם צעיר" במערכת.

זו המציאות, הגם שהיא כואבת.

לעומת זאת, בכל מה שקשור לתפקידים רוחניים, גדלות האדם נמדדת ובאה לידי ביטוי יותר מכל כאשר הוא מגיע לגיל שבעים-שמונים. בעם היהודי לדורותיו, רבים מהצדיקים שכונו "גדולי הדור", זכו לתואר זה רק בגיל זקנה.   

על האדם להתבונן במשמעות חייו, ולקבל החלטה אסטרטגית האם להשקיע בכוחות הגוף – המתמעטים והולכים, או בכוחות הנשמה – המתגברים והולכים.

יוסף הצליח לנווט את ספינת חייו בהצלחה מרובה. יוסף השקיע את כל כולו בעולם הרוחני ההולך ומתעצם, למרות שהוא היה עטוף בעטיפה חומרית קשה.

בימי החנוכה, תקנו לנו חכמים את מצוות הדלקת נרות, זכר לנס פך השמן שאירע כאשר נצחו החשמונאים את היוונים.

ישנן שתי דעות בתלמוד (שבת כא ע"ב), כיצד יש לקיים את מצוות הדלקת נר חנוכה. שיטת בית שמאי היא – "פוחת והולך". כלומר, ביום הראשון מדליקים שמונה נרות, ביום שלאחריו שבעה נרות, וכך פוחתים נר אחד בכל יום. שיטת בית הלל היא "מוסיף והולך". כלומר – ביום הראשון מדליקים נר אחד, ביום השני שני נרות וכך מוסיפים בכל יום נר, עד היום השמיני בו מדליקים שמונה נרות, וכך גם נפסק להלכה.

מחלוקת זו בנושא נר החנוכה, מבטאת את דילמת החיים על נשמת האדם המשולה לנר ("נר השם נשמת אדם"). אדם נתון תחת מאבק תמידי בדבר השאלה במה להתמקד בחיים? ב"פוחת והולך" – כוחות הגוף, או ב"מוסיף והולך" – כוח הנשמה?

נפסקה ההלכה כבית הלל, ואנו מוסיפים והולכים. אנו מעצימים את האור ואיננו נכנעים לחושך.  

למרות שעיקר ההתמקדות שלנו צריכה להיות בהעצמת כוח הנשמה, עלינו גם לזכור את הגוף הפוחת והולך, ועל ידי כך לזכור את יום המוות. זכירה זו מועילה לאדם ונותנת לו פרופורציה נכונה לחיים. 

כשהחשמונאים נכנסו להיכל, הם מצאו פך אחד של שמן טהור, שלא שלטה בו יד האויבים. זהו רמז לנשמתו של אדם, שיד אדם לעולם אינה יכולה לפגוע בה. גם אם אדם מרגיש אטום וטמא, כפי שהחשמונאים מצאו שבית המקדש כולו היה טמא, עליו לדעת, שאם הוא יחפש, הוא ימצא את הנקודה הפנימית הטהורה, שבה אי אפשר לגעת, וממנה יוכל הוא לטהר מחדש את מקדש חייו הפנימי ולהאיר את נשמתו באור נצחי.