פתאום מתחילים להעריך

בהתכנסות האחרונה אמרה המנחה: "אני יודעת שהנושא שהעליתי קרוב מאד ללבכם ונוגע במקומות רגישים כואבים ומתסכלים, אך זכרו: האבן החשובה ביותר והגדולה ביותר של חייכם אמורה להיות ההרגשה הטובה שלכן עם עצמכן. זכרו, אהבה לעצמכן צריכה להיות אבן משמעותית ומרכזית. אתן העיקריות בלי שתרצינה. אתן המשפיעות. כאשר לכן טוב ושמח תוכלנה למקם את שאר האבנים של חייכן נכון יותר.

"ישנו משפט מרכזי וחשוב במסע שלנו, וכדאי שתזכרו ותשננו אותו עד שייטמע בתוככן: "עשיתי כמיטב יכולתי עם הכוחות והתובנות שעמדו לרשותי". תובנה זו מאד חשובה במיוחד לנשים כמותכן שלומדות עוד ועוד. כל לימוד חדש עלול להביא אתכן לרגשות אשם ותסכול, לכן כדאי שתובנה זו של "עשיתי כמיטב יכולתי" תחלחל פנימה ותרגיע.ימים חלפו והיה ברור שעניין האבנים הגדולות תפס חלק נכבד במחשבותיה של כל אישה מהסדנה, אצל תמר שלנו זה תפס במיוחד.

בשבת קודש ב-4:30 לפנות בוקר קם בנה דוד עם כאבי בטן עזים שלא נרגעו, ורק הלכו והתחזקו. תמר הזעיקה רופא מהיישוב, וזה קבע להזמין אמבולנס בדחיפות ולנסוע לבית החולים הקרוב ביותר. תוך מספר דקות סירנת האמבולנס העירה את היישוב כולו. תמר מצאה את עצמה ישובה ליד בנה השוכב באלונקה, מתפתל מכאבי בטן עזים, ממלמלת תפילה מעומק הלב לרפואתו.

תוך זמן קצר חנה האמבולנס מול מיון בית החולים, החובשים גלגלו את האלונקה שעליה דוד מתפתל מכאבים אל חדר המיון שם קבלו את פניו אחות ורופא לאחר מספר בדיקות פסקו שעליו לעבור ניתוח בהול מדובר בתוספתן מודלק. ליבה של תמר רעד. דמעות החלו לזלוג מעיניה: "א-ל נא רפא נא לו", מלמלה.

מסיכת ההרדמה הונחה על פני דוד. תמר נישקה את בנה ונתבקשה לצאת מחדר הניתוח. בחדר ההמתנה לבדה יושבת תמר, מי היה מאמין: שבת קודש, הבעל והילדים בבית ודוד בחדר הניתוח... תמר קראה מזמורי תהילים והתפללה מעומק ליבה להצלחת הניתוח ולרפואת דוד. הרבה מחשבות רצו בראשה, והחשוב מכל, נזכרה בדברי המנחה לחשוב טוב ולדמיין טוב. "זה מחולל מציאות", נזכרה בדבריה.

תמר ניסתה בכל כוחה לראות בעיני רוחה את בנה בריא ושלם, צוחק ומשתולל. הפחדים ניסו להשתלט אך המודעות ניצחה. "תחשבי טוב יהיה טוב". כך הדפה את כל השליליות, במחשבות ותסריטים חיוביים. לאחר כשעתיים יצא המנתח ואמר: "אכן אמא יקרה, התוספתן דולק ולצערנו גם התפוצץ. קחי לך את הזמן וכנראה הרבה זמן... כשלושה שבועות הילד ייאלץ להתאשפז כאן בבית החולים בהשגחה מלאה. יקבל אנטיביוטיקה דרך הווריד, עד שיחלים". תמר ניגשה לבנה שהחל להתאושש ולהתעורר, ליטפה את פניו. שוב זלגו דמעות מעיניה. "בימים הבאים אתה, דוד, תהיה האבן הגדולה של חיי", אמרה לעצמה.

המשך בשבוע הבא...