שעה וחצי של המתנה

המקרה ארע, בערב פסח בשנת 2006, עת שהייתי בבי"ח תל השומר בסמוך לאחי הנכה.

הנני אחותו של נכה צה"ל בשיעור 100%, אב ל- 3 אשר נישואיו עלו על שרטון והוא התגרש מאשתו. במצבו הקשה וללא יכולת להתמודד לבד, בשל נכותו ישב על כיסא גלגלים. ילדיו היו קטנים, והוא החליט לבקש עזרה מהמשפחה. אנחנו שבעה אחים, והפור נפל עלי. בשל היותי רווקה ללא מחויבות ומנוידת - עבדתי בנק 18 שנה, ותודה לאל רכשתי לי ניסיון לא מעט בתחומים רבים בחיים - הוא ביקש את עזרתי, ואכן נעתרתי לבקשתו, ללא היסוס.

בתחילה לא היה המצב ברור. לא ידעתי כיצד להיערך, להתמודד, כמה זמן אצטרך לעזור לו, לטפל בו, מה נדרש ממני, וכמה גדולה האחריות שנטלתי על עצמי.

חשבתי שזה יארך אולי שנה-שנתיים. הזמן התמשך, ובסיכומו של דבר הייתי סמוכה אליו תקופה ארוכה מאוד - כ-14 שנים (מתוכן ב-6 השנים האחרונות 24 שעות ביממה), במסירות נפש. שמשתי לו כאפוטרופוסית, כאם, כאחות, כנהגת, כמסייעת. הייתי בשבילו הכול. ויתרתי על חיי במלוא מובן המילה. היה חשוב לי מאוד שלא יחסר לו מאומה. לנגד עיני עמדה מטרה אחת: שלא יסבול יותר. הוא סבל ממילא. הרגשתי כעין שליחות. כל הסבל שסבל נשכח, והוא חי בשארית חייו באיכות חיים מצוינת, הועבר לאזור המרכז מאזור הדרום, חי בבית קרקע עם גישה נוחה, קיבל רכב רפואי וטיפולים פיזיותרפיים, מרכז תעסוקתי, עבודה על מחשב, עבודות יד בחימר ועוד, הצגות, שירה בציבור ועוד.

רכשתי ספר תורה על שמו, שהוכנס בהילולה גדולה מאד לבית כנסת, בליווי שוטרים ותזמורת חסידית. אחי ממש היה כחתן ביום חופתו.

תודה לאל, בורא עולם נתן לי את הכוח הפיזי והנפשי, את היכולת המילולית להביע את עצמי הן בכתב והן בע"פ. הרבה שליחי מצווה הזדמנו בדרכנו. משרד הביטחון עזר לי מאוד, והכל הכל למענו ובשבילו!

בשל נכותו נחשף לזיהומים לעתים קרובות, וחום הגוף היה מגיע ל-40 ומעלה, ועקב כך נאלצתי לקחת אותו בתדירות לבית החולים.

לקראת פסח 2006, הייתי איתו לבד, ללא מלווים. דאגתי לכל צורכי החג, כולל ניקיונות לחג, קניות לחג וכל אשר נדרש עבור אחי במטרה לחגוג יחד בבית שלו.

והנה בשעה 17:30 לערך גיליתי כי חום הגוף שלו עלה ל-40, מצב שאילץ אותי במידי להזמין אמבולנס. קיבלו אותו בחדר מיון בתהליך שארך חמש שעות, עד שהתקבל למחלקה פנימית. נערכה קבלה כנדרש במחלקה הפנימית, ולאחר מכן ביקור רופא והכנתו לאשפוז ולשינה. הדבר ארך עד השעה 23:30.

לאחר שנרדם התיישבתי לידו והרהרתי. הרגשתי רעב ועייפות, וחשתי הרבה צער על שאחי אושפז, וכמובן  הערב, ערב ליל הסדר, היינו אמורים לחגוג בבית, והנה אנחנו בבית חולים. אנחנו מתכננים - ובורא עולם מנהיג את העולם. מרוב המהירות לא ציידתי את עצמי באוכל ושתייה, וגם לא בבגדים או צרכים אחרים עבורי. במחלקה השעה מאוחרת, והאחות ניסתה למצוא עבורי משהו לאכול, זאת ללא הצלחה. לא נשאר דבר במקרר.

חשבתי לעצמי: אני יודעת שבבית החולים תל השומר יש בית כנסת, ושם בשבתות יש אנשים טובים שדואגים למשפחות של החולים לאוכל חם. אנסה את מזלי למרות שהשעה מאוחרת. אם לא אמצא דבר לאכול - לפחות אתפלל בבית הכנסת. שמתי את יהבי על בורא עולם.

ביקשתי מהאחיות שישגיחו על אחי ויצאתי. בכל כוחי רצתי מרחק של כמה דקות, מקומה ד´ ועד לכניסה של בית החולים. כל הדרך התפללתי והתחננתי בדמעות לבורא עולם שיעזור לי, שאמצא מישהו בבית הכנסת, ושאוכל למצוא משהו לאכול ולהרגיש את החג ולו במשהו סמלי. כל כך עמלתי לקראת החג והכל נשאר בבית, ואולי גם יתקלקל, כי לא ידעתי כמה זמן נשהה בבית החולים.

לשמחתי ראיתי מרחוק שיש אור בבית הכנסת התקרבתי והנה יהודי טוב, יהודי חרדי עם בגדי חג אשר עישן סגריה, יושב על כיסא ומחכה. כאשר ראה אותי, מיד קם לקראתי ושאל אם אפשר לעזור לי, ואז כמובן שטחתי בפניו את מבוקשי – סיפרתי שהבאתי אח נכה למחלקה. ואז בשמחה רבה קם ואמר לי ´בואי, קחי מה שאת רוצה!. הנה לך צלחת עם כל מה שנדרש לחג´. הוא נתן לי שתייה, מצות, פירות ואפילו אוכל מבושל עבור היום שלמחרת, העמיס אותי בכמות שהייתה מספיקה לפחות לשלושה אנשים, ואמר לי: "לא תאמיני, זה שעה וחצי הייתי צריך לעזוב את המקום. מישהו או משהו מנע ממני לקום וללכת לאשתי למשפחתי שמחכים לי, ולא יודע מה גרם לי לחכות, לחזור, לשבת, ושוב לקחת סיגריה אחרי סיגריה. הדלקתי את הסיגריה האחרונה, ואמרתי לעצמי: ´זו הסיגריה האחרונה´, והנה את מגיעה. כנראה שיש לך זכות שם למעלה. רק בשבילך חיכיתי, וכל הכמות הזו של האוכל חיכתה רק לך.

כמובן שהודיתי לבורא עולם, וגם לו, על כל אשר עשה למעני.

כל הדרך חזרה למחלקה, אני בוכה ומודה לבורא עולם על החסד, הניסים והנפלאות שעושה עמדי, וזה כמובן לא הנס הראשון על שתפילותיי נשמעות. לא הפסקתי לספר את הנס הנפלא שקרה לי. בני משפחה וחברים אמרו לי כי עליי לעלות זאת בכתב ולפרסם ברבים.

לצערי אחי הלך לעולמו, תהא מנוחתו עדן. הוא השאיר אצלי חלל ריק, אך חברים טובים זכיתי להכיר בזכותו. רב בית הכנסת שבו הוכנס הספר תורה של אחי. אני מצטטת מתוך מכתבו אלי:"...כבר קבעו רבותינו ז"ל כי אין מנחמים את האדם בעת צערו, אך לאחר מספר חודשים מפטירת אחיך היקר ע"ה, אני מרשה לעצמי לפנות אליך במכתב תנחומים, למרות שאני בטוח שאת עדיין שרויה באבלך.

"במה אוכל לנחמך? את אחיך היקר כבר אי אפשר להשיב, אך השאיר אחריו הרבה חומר למחשבה. אני זכיתי להכיר אותך לפני יותר משלוש שנים בזכותו של אחיך ז"ל, בזמן שחיפשת בית כנסת להכניס את ספר התורה שכתבתם לזכותו. הגעתי לבית רגיל בגני תקווה, אך מעבר לדלת גיליתי מה הוא עולם של חסד אמיתי. פגשתי את אחיך שוכב במיטתו, כאשר את סועדת ומטפלת בו 24 שעות ביממה במסירות שאין למעלה ממנה. המעשה האצילי והמיוחד של כתיבת ספר תורה והכנסתו לבית כנסת על מנת שיקראו בו בכל שבת ובאמצע השבוע, קשר את מתפללי בית הכנסת לאחיך ואליך, ויחד איתך עקבנו אחרי תלאותיו הרפואיות.

"בכמה מדרשותיי בבית הכנסת סיפרתי על מסירותך לאחיך ועל הדוגמה שניתן ללמוד ממך על נתינה ללא גבולות לזולת. אין לי ספק כי חייו של אחיך היו נראים אחרת לחלוטין ללא  הימצאותך לצדו תמיד, וגם אם לא ניתן לנחם על הסתלקות קרוב, אני מקווה שתמצאי נחמה פורתא במידות הנעלות שהנחלת לסובבים אותך".

רבותיי, בורא עולם שומע כל אחד ואחד, וכשמתפללים מכל הלב עם הרבה כוונות, התפילות נשמעות.

שאזכה לעשות רק מעשים טובים והזכויות ישמרו לי לעולם הזה ולעולם הבא – אמן.

לעילוי נשמתו של אחי ז"ל – י. ע