הטור של ידידיה מאיר: להפוך את הכעס לחנוכייה

1. יש אנשים שאני מאמין באמונה שלמה שאם נשים אותם בחדר חשוך לגמרי, הם יהפכו אותו למואר. לא באמצעות אפליקציית הפנס בסלולרי שלהם – אלא מעצמם. פשוט יאירו את החדר. יש לנו זוג חברים מאירים כאלה: ליאור וליאת שי. כל מי שמכיר אותם בטח מהנהן עכשיו. ליאור וליאת הם זוג צבעוני וייחודי מאוד, אנשי הסצנה התל-אביבית לשעבר, אנשי הסצנה התל-אביבית הברסלבית דהיום.

לפני כעשר שנים שודר בערוץ 2 פרק בלתי נשכח בכיכובם בסדרה של רונאל פישר "עשרת הדיברות". התוכנית טיפלה, בדרכה שלה, בעשרת הדיברות, בכל פרק בדיבר אחד, והפרק שעסק ב"זכור את יום השבת" הוקדש לליאור וליאת שומרי השבת הטריים, וליחסיהם עם משפחתם הלא שומרת.

ליאור מנגן הרבה במעגלי מתופפים. הבחור כמעט תמיד בבגדי לבן, יוצא להתבודדויות רבות בשדות וביערות, כמצוות רבו המובהק, רבי נחמן. קשה לתפוס אותו בלי שופר ביד. ושלא תחשבו שאני מתלהב מכל מיני רוחניקים כאלה שאוכלים עשבים ומדברים לעשבים, ממש לא, אבל כאן זה משהו אחר. יש בשניים האלה משהו כל כך אמיתי וכובש שקשה להישאר אדיש. אל דאגה, אין חשש שאצטרף למעגל מתופפים בקרוב. משפחת שי לא מאיימת על הבורגנות שלי, אבל בהחלט מעניקה לה המון השראה.

הזוג המאיר הזה גר באחד המקומות הכי חשוכים בתל אביב. במתחם שונצינו בדרום תל אביב. למעשה הבית הוא ממש על האיילון, ברחוב שטיבל 3. אני לא יודע על שם מי הרחוב נקרא כך, אבל משפחת שי פתחה ברחוב שטיבל בתל אביב – שטיבל. הבית הזה מהווה כל ערב מרכז של שיעורים וסדנאות והרצאות, ממש סוג של שטיבל כזה. לאחרונה הם עברו דירה לרחוב סמוך ודומה למדי, אבל שם, בשטיבל 3, הם גרו ואף גידלו את ילדיהם הרבים והמתוקים, בשכנות נפלאה עם מוסכים ביום, מועדוני הימורים בלילה והרבה דירות של עובדים זרים. רק דבר אחד חסר להם: קודם, כשהם גרו במושב, היו להם גם כבשים, אבל הם נאלצו להיפרד מהן בהעדר שטחי מרעה בתל-אביב.

ובכל פעם שאנחנו פוגשים את ליאור וליאת יש להם איזה סיפור לא שגרתי שהתרחש בחייהם. איזו מעשייה חסידית-מודרנית שקרתה, איך לא, בדיוק להם.

2. אז הנה לכם סיפור קטן מעלילות משפחת שי. שי לחנוכה:

בוקר אחד, לפני כמה שנים, ליאת פתחה את החלונות בחדר הילדים – ונבהלה. מחלונות חדר הילדים הצדיקים שלה נראה שלט ענק שתלוי לכל אורכו של בניין רב קומות, על גדות נתיבי איילון. שלט מהסוג שנקרא, ובצדק, "פרסומת תועבה". והמראה הזה נשקף כמעט מכל חלונות הבית שלהם, כלומר השטיבל שלהם.

ליאת נזעקה. היא התחילה להרים טלפונים עצבניים לחברים שלה שהם עורכי דין, לנציגים שהיא מכירה בעירייה, לחברת השלטים שתלתה את הפרסומת וגם לבעל טור דתי שהיא מכירה... ככה גיליתי אני את הסיפור. לכולם היא הסבירה שזו פגיעה ברגשות הציבור, ושהיא אמא שגרה מול הפרסומת הזאת ממש, והיא תתבע אותם, ומה לא.

בינתיים בעלה חזר הביתה עם השופר והרגיע אותה. אשתי הצדיקה, הוא אמר לה, למה את כועסת? יש הוראה מפורשת של רבנו: להפוך את הכעס לרחמים, או בלשון המדויקת "להפוך את מידת הדין לרחמים". זו עבודה עצמית חשובה, אז בואי תנסי להפוך את הכעס לרחמים. את כל העצבים שיש בך עכשיו, תנסי לתעל לחמלה ולהבנה. תנסי לרחם. תנסי לדון לכף זכות. איך אומרים? "ועוד מעט ואין רשע – והתבוננת על מקומו, ואיננו". צריך רק לשנות את נקודת המבט שלנו, וכל הרע ייעלם. הצדיקה הקשיבה, והחליטה לנסות לעורר את מידת הרחמים. יצא לה מכתב של 20 עמודים, מעומק הלב, לדוגמנית מאותו שלט פרסומת. היא גם גילתה בינתיים איך קוראים לה. אחת, בר רפאלי.

את כתובת המייל של רפאלי היא לא מצאה, אבל הנה כמה מהשורות שיועדו לה: "בר, נשמה טהורה ואהובה, שלום. את בטח מתקשה להבין את הכיתוב המוזר כאן למעלה. איך בחורה שמעולם לא פגשה אותך קוראת לך נשמה טהורה ואהובה? קוראים לי ליאת, אני גרה בתל אביב, באזור לה-גרדיה, ומאחד מחלונות ביתי אני רואה אותך, נשמה טהורה ואהובה, תלויה בגודל של בניין רב קומות. את תלויה שם כבר כמה ימים ואני חושבת לעצמי, איך את מרגישה? נוח לך עם זה? ושתדעי שאני מבינה אותך, גם אני התייחסתי פעם לגוף שלי כמוך".

בהמשך היא גוללה את כל סיפור חייה, על המורדות והעליות שבו, על הקודש והחול. לי אישית זה נשמע לי כמו התחלה של ספר שלם. הנה עוד טעימה: "יום אחד הבנתי שאני צועדת במסלול חיים שמוביל לעבר חלום של אנשים אחרים. של ההורים שלי, של המורים שלי, של המפקד שלי בצבא, של סבא וסבתא, של החברים והחברות, ושל החברה כולה. ואיפה אני? מה אני רוצה? מה החלום שלי? החלטתי להקשיב ללב שלי. אבל אז גיליתי כמה זה לא פשוט. הלב שלי הפך לאורך השנים ללב של אבן. הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לפתח שוב רגישות, כדי להגיע שוב אל הנשמה הטהורה שלי, אותה נשמה שיש גם לך".

3. המכתב כאמור בכלל לא נשלח, אבל כנראה שזה עוזר, להפוך את הכעס לרחמים. בואו תשמעו את סוף הסיפור:

כמה ימים אחר כך, בערב חנוכה, ליאת שוב צלצלה אלינו וסיפרה את נס חנוכה הפרטי שלהם. את ניצחון האור על החושך. וכאמור, פירטתי כאן את השמות של האנשים, את הכתובת, את החסידות. שום פרט לא "שמור במערכת". הכול גלוי וידוע.

ובכן, בעודה מחייגת שוב לאגף השילוט של עיריית תל אביב או משהו כזה, היא פתחה את החלון בחדר הילדים וראתה פועלים של חברת השילוט מסירים את הפרסומת ההיא, מסלקים לה מהעיניים את מה שכל כך הפריע לה בשבוע האחרון, ולא סתם מסירים, אלא תולים לה מול הבית פרסומת חדשה, ענקית, לכל אורכו של הבניין רב הקומות: שלט של חברת כלי הכסף "הצורפים" עם הסלוגן "מאירים את הבית עם הצורפים!" ובמרכזו תמונת ענק בגודל עשרות מטרים של חנוכיית כסף מבריקה, חגיגית ונוצצת, שהאירה את נתיבי איילון ואת חדר הילדים של משפחת שי באור של קדושה.

את התמונה הזאת צילמה נעמה יהודאי מהיישוב עלי זהב, וייתכן שאפשר להכתיר אותה כתמונת השנה, כי היא בהחלט לוכדת ומתארת את המצב הביטחוני הנוכחי. וכך היא כותבת: "הייתי לפני כמה ימים בכינוס גדול באולם בירושלים. בכניסה שאלו כמובן, כמנהג הימים האחרונים, אם יש לי גז מדמיע. כשיצאתי, ראיתי את השולחן הזה, כשהוא מלא מלא מיכלים של גז מדמיע להגנה עצמית, עם שמות הבעלים, שנאספו והוחזרו ביציאה מהאירוע לציבור שיצא מהאולם בחזרה אל המציאות. בשורות טובות".

פורסם בעיתון "בשבע".