נס כן קרה לנו: על שיר חנוכה ’ציוני’ שחוטא לאמת

מה בין שמיטה להר סיני? או בגרסה בה אנו עוסקים היום: מה בין חנוכה ויום העצמאות?

ובכן, אפשר למצוא כמה וכמה נקודות משותפות. אבל נתמקד עכשיו דווקא בשיר. שיר חנוכה שנכתב בשנות השלושים של המאה הקודמת והוגדר כ'שיר חנוכה ציוני'. כי למה להסתפק במזמורים עתיקים כמו 'מעוז צור ישועתי', המדברים על ניסים ונפלאות שעשה האלוקים ומתחננים 'חשוף זרוע קודשך'? לדור העברי הצעיר והנועז של אז, גרס מחבר השיר, מגיע שיר, ובכן, ציוני יותר.

אל 'הציונות' של השיר הזה אנחנו נאלצים להיחשף מידי שנה בטקס הדלקת המשואות של יום העצמאות – גם אם התמזל מזלנו והתחמקנו ממנו בימי החנוכה. ואלו מילותיו של השיר המופלא, שמנוגן בכה הרבה טקסים רשמים והפך לנכס צאן ברזל הן של חנוכה בגרסתו החילונית והן של יום העצמאות:

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים...
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -
וַיְּהִי אוֹר!

הבנתם? ברור? לא קרה לנו נס! לא מצאנו פך שמן! הקמת המדינה – כך מנגנים באוזנינו מידי שנה – הייתה מעשה של כוחינו ועוצם ידינו. לא זכינו באור מן ההפקר וגם לא בחסד האלוקים – בסלע חצבנו עד דם. ויהי אור! חשבתם 'שויהי אור' הוא ביטוי בראשיתי שמתייחס למעשי האלוקים? תחשבו עוד פעם.

הערבוב הזה בין שיר חנוכה מתריס כלפי מעלה וחגיגות יום העצמאות אינו מוזר כפי שנראה בתחילה: הורתה של הציונות, הרי, בדחיית היהדות העתיקה הנשענת על עולם של רוחניות וקידושו של עולם 'במו ידינו'. כך נכתבה ההיסטוריה היהודית מחדש: בעשורים הראשונים של המדינה, ילדי בית הספר למדו לא על המכבים כי אם על 'המקבים'. מי כמוך באלים השם? לא, מקבי – לשון מקבת, פטיש. נס פך השמן? זוטות. בואו נדבר על האסטרטגיה המדהימה של יהודה שניצח את האימפריה ההלניסטית מולו. מלחמה רוחנית על שמירת תורה ומצוות? לא כי אם עצמאות מדינית. הצורך להמציא את חנוכה מחדש הגיע לאבסורדיות כזו שבספר שכתב מלומד חילוני בן התקופה מצאתי טענה מרה על כך שניצחונות המכבים 'זכו ליחס מזלזל', וההוכחה לכך שלא נכללו בתנ"ך...על אף העובדה הידועה שהתנ"ך נחתם על ידי אנשי כנסת הגדולה זמן רב לפני פרוץ מלחמות המכבים.

וכמו החנוכה המומצא-מחדש, כך ביקשו דור מקימי המדינה לראות את ישראל שנוצרה כאן. לא נס ולא התערבות אלוקית אלא דם, יזע ודמעות שהביאו לנו את האור, את העצמאות. את האפשרות להיות עם חופשי בארצנו.

67 שנים מקום המדינה, נדמה שבחנוכה הזה רק מעטים , אם בכלל, מזדהים באמת עם מילות 'אנו נושאים לפידים'. השיר עדיין מנוגן בכל יום העצמאות, אבל מילותיו ריקות ממשמעות. נס לא קרה לנו? בימים אלה אנו חיים שוב תחת גל של טרור, כשטרגדיות קורעות לב וניסים גדולים מתערבבים זה בזה. פך שמן לא מצאנו? פכי השמן נמצאים בתכיפות גדולה מתמיד. כי איך מסבירים מחבלים שיורים על רכב מטווח אפס – ומותירים את כל הילדים בחיים? איך מבינים כיצד מחבל חמוש פורץ לבית ולא מצליח לפגוע באיש? איך מנמקים את הסכין שנשברה, את השיעור שבדיוק בוטל ומשתתפיו ניצלו, את המחבל שנוטרל בזכות מכת מקל של מטאטא? איזה מעשה או תושייה שלנו יכולים לקחת אחריות על הניסים הללו?

בלילות אפלים, מי מביננו יכול להתנחם בחנוכה 'הציוני' של פעם ובמילות הרהב של השיר? אחרי 67 שנים של מלחמות ומעשי איבה, של טרור ושל אובדן, של אויבים שקמים עלינו שוב ושוב – האם מישהו מאיתנו באמת סומך על הלפידים שאנחנו נושאים, באישון ליל? האם מישהו מאיתנו מאמין באמת ש'מעיינות האורות הגנוזים גילינו' והגענו אל המנוחה ואל הנחלה? האם מישהו באמת חושב שאם רק נחצוב בעוד סלע עד דם – יהי אור?

החנוכה הציוני הוא המצאה חדשה שאינה מנחמת, אבל החנוכה היהודי המסורתי – מסוגל תמיד להעלות אורות בלבבות. המלחמה הרוחנית היא כל מה שניתן בידינו, והתוצאות הגשמיות – הן בידי שמיים. והתפילה היא אותה תפילה כבר אלפיים שנה: "על הניסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". נס כן קרה לנו. פך שמן אכן מצאנו. ובכל דור ודור אנחנו עוד זוכים לניסים, שמקיימים אותנו כעם כנגד כל הסיכויים. עצם הגעתנו לעוד חנוכה – היא נס. כמו שמבטאת הברכה שאנחנו מברכים בלילה הראשון של חנוכה, בפעם הראשונה שאנו מדליקים את הנרות לאותה שנה: "שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה".