"מה אני רוצה? בית כנסת לזכרו של בני": חמש שנים לאסון הכרמל

"מאז שירון עזב אותי, החיים קשים לי. אני פושט את ידי כדי שיעזרו לי להקים את בית הכנסת", אומר אריה ברמי בקול נשנק, במלאות חמש שנים לפטירת בנו ירון ז"ל באסון הכרמל. על רקע כוונתו להנציח את בנו יקירו באמצעות הקמת בית כנסת בבאר שבע. קולו אינו רציף כלל, מלא הפוגות של בכי. "הנחתי את אבן הפינה לבקשת הרבנים. אבל אני רוצה לבקש מכל מי שקורא את השורות הללו: תרימו עוד תרומה למען בית הכנסת. בית הכנסת הוא לא בשביל מישהו אחר. הוא בשביל הבן שלי. אני רוצה לראות את בית הכנסת בחיי". בית הכנסת לעילוי נשמת בנו, כך נראה, נמצא בנפשו.

לפתע עולה טון קולו קמעה. הוא מבקש להשמיע זעקה כאובה. "פניתי לממשלה ולמי שרק תרצה, בעניין הכל כך חשוב הזה. משנת 2010 אני פושט את ידי כמו עני. מה אני מבקש מהמשטרה והשב"ס? שפשוט יטו אוזן וישמעו אותי. מי שיכול לתרום – יבורך. בית הכנסת לזכרו של בני ירון ז"ל שנספה באסון הכרמל – ישנה לי את החיים. זה כמו שהבן שלי לידי".

קשה לו, מאוד קשה לו לאב השכול, לנצור את רגשותיו. הזיכרונות הקשים, הפוצעים את הנפש החבולה בין-כך, עולים וגואים בקרבו שוב ושוב, כבראשונה. "מדי שנה, ביום ראשון של חנוכה, אנחנו עושים לו אזכרה בכרמל. אתה רואה, יש לי פה תמונות של הבן שלי בבית מולי. כל-כך קשה לי, אבל אני מתגבר".

"תשמע, מה אני אומר לך. נקרע לי הלב לשמוע את הנכד שלי בן השלוש שואל בתום-לב: 'איפה אבא שלי?' ואחותו הגדולה, בת השש, פונה אליי ואומרת לי: 'תגיד לו שאין לו אבא'. הילד מחזיק אותי חזק ואומר לי: 'סבא, אני אוהב אותך'. אנחנו מבקשים עזרה מכל מי שיוכל לתרום כל מה שיוכל.

"אני מקיז דם בשביל בית הכנסת", הוא מוסיף בלהט. "אני עובד בקושי. כבר שנה חמישית אנחנו נלחמים להשיג מימון. אני מקווה שאני אצליח".

"אני לא רב גדול", הוא מוסיף, "אבל תשאל ויגידו לך שארבעים וארבעה הנספים מכוונים כנגד ארבעים וארבעה נרות החנוכה".

מדינה תחת אש

יום כ“ה בכסלו תשע“א, נר ראשון של חנוכה, היה היום המר בחייה של משפחת ברמי מבאר שבע ולא רק בחייהם, כמובן. ביום שבו עם ישראל ביקש להדליק נרות חנוכה, נספו איש השב"ס מישר ירון ז"ל וחבריו בשריפה הקשה ביער הכרמל.

ראשיתו של הסיפור בשעה 11:00 לפנה"צ של חמישי, אז מתקבל דיווח ראשוני על פרוץ אש ביער הכרמל, ממדריך טיסה שחג מעל רכס הכרמל.

במהלך אותו יום נשבו רוחות חזקות שליבו את האש וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא דמון, שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. זו הייתה שריפת-ענק שלא ידעה מעצורים, והכניסה מדינה שלמה לסחרור כבד. הארץ כולה רעשה וגעשה וכוחות כיבוי והצלה מכל רחבי הארץ הובהלו לאזור הכרמל במטרה לסייע בבלימת האש הנעה במהירות.

בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט אף על פינוי אסירי כלא דמון ולאחריו כלא הכרמל.

למשימה לאומית זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה, צוערי ומדריכי קורס קצינים של השב"ס, מחזור א', שנשלחו למשימת פינוי בתי הכלא.

בשעה 15:30 בצהריים של אותו יום, נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, כשאחריו ניידות משטרה.

לפתע, כשהאוטובוס נע בעיקול הכביש בואכה קיבוץ בית אורן, שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות-אש שורפות אל עבר האוטובוס. קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכל, גודעים באבחה חייהם של יהודים טובים שבאו להציל את חבריהם מהאש המשתוללת ללא הפוגה.

השריפה כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו.

כ-17,000 איש פונו מבתיהם, קרוב ל-25 אלף דונם של יער עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן עלו באש ועשרות נוספים של בתים בכפר האמנים עין-הוד ובכפר הנוער "ימין-אורד".

בשריפה נספו 44 בני אדם. 37 מביניהם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר ומפקדי הקורס, ואיתם נהג האוטובוס, 3 כבאים ו-3 קציני משטרה.

באתר השב"ס מובאים דברי הסיכום המצמררים הבאים: "השריפה, המכונה אסון הכרמל, הגדולה בתולדות המדינה, אוצרת בתוכה סיפורי גבורה על אנשים שחרפו נפשם באש למען זולתם. 'וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ ... דְּמָמָה דַקָּה'. (מלכים א' , פרק י"ט, פסוק י"ב)".

''חרב עליי עולמי''

אצל משפחת ברמי בבאר שבע, יום חמישי היה יום שגרתי למדי. "שמעתי על השריפה שפרצה באותו יום בכרמל ולא קישרתי אותה בכלל לבני ירון ז"ל", משחזרת האם בראיון ל"יום ליום". "שריפות תמיד היו דבר שבשגרה והיו מצליחים, שבח לא-ל, להשיג עליהם שליטה. מלבד זאת, ירון בכלל היה אז בבית ספר לקצינים שברמלה.

"באותו שבוע הייתה לי שיחה עם ירון ז"ל. הוא הודיע לי שהוא מתכוון להגיע לביקור אצלנו להדלקת נרות בחג החנוכה הקרב ובא. היינו ערוכים לכך. קניתי סביבונים וחנוכיות לילדים והכנתי את מאכלי החג רווי-השמן עבור האורחים. ביום חמישי, הוא הודיע לכלתי שתחיה שהוא יוצא לנסיעה חטופה לצפון כדי לסייע בכיבוי השריפה והוא מיד ישוב הביתה.

"כששמעתי בדרך הביתה מהעבודה, שפרצה שריפה, לא ייחסתי לזה שום קשר אליו. לאחר מנוחה קצרה, הטלפון בבית מצלצל. על הקו כלתי – רעייתו של בני יניב שיחיה. היא כנראה שמעה כבר על האסון ורצתה להכין אותי. 'שמעת מה קרה היום?' שאלה אותי בתדהמה.

"חולפות דקות ספורות ואני מקבלת מידע שאוטובוס של צוערים עולה באש בדרך לקיבוץ בית אורן. במקביל, המידע, כמו במשפחה, מכה הדים ועובר במהירות מפה לאוזן. אט-אט, מבלי משים-לב, הבית מתחיל להתמלא אנשים. אני לא מבינה מה קורה. 'תשאירי לנו מספר טלפון ונשוב אלייך בהקדם', מודיעים לי אנשי השב"ס. נקפו השעות של חמישי, אך איש עדיין לא שב אלינו.

"משראינו כי המידע בושש מלבוא, החלטנו לעשות מעשה. חמיו של ירון, יחד עם בני יניב, יצאו יחד לצפון, כדי להבין מה קרה. המראות המחרידים שעיניהם ראו בדרך המחישו להם ש מדובר באסון חמור שמאין כדוגמתו".

ובאיזה רגע נופל האסימון ואתם יודעים על מה שמתרחש באמת?

"כל הזמן קיוויתי שאולי בכל זאת, אולי, איך אומרים, אולי הם יקפצו מהאוטובוס וינוסו מהאש המשתוללת. קווינו כולנו כל הזמן. אולם ברגע שנכנס קצין השב"ס אלינו הביתה יחד עם חיילים, הבנתי שהנורא מכל קרה. אליהם הצטרף גם הר"מ בישיבתו של ירון, שהכירו אישית. היה ניכר גם עליו שהוא היה אחוז הלם. הוא ביקש שאראה לו תמונות של ירון כדי לזהותו, והתמונות איששו לו שאכן מדובר בירון. אגב, הקצין שמר על קשר אתנו במהלך ימי השבעה, כמו גם באזכרות שנערכו בהמשך".

"חרב עליי עולמי. חרב עליי עולמי. לא ידענו איך לעכל את זה. היה לנו קשה מאוד. כולם צעקו בבית: 'זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות'". היא פורצת בבכי מר ודומה כאילו היא שבה הרגע לאותם רגעים מחרידים וטראומטיים. "קשה לעכל דבר כזה. אתה תמיד רוצה להאמין שיקרה לך איזה נס גם כשמודיעים לך. הרי קברנו אותו רק ביום ראשון מסיבות טכניות, ותמיד, בזמן ההפוגה הזה, קיוויתי וקיוויתי שבסוף זה לא יקרה..."

ירון, חובש כיפה, קנה את לימודו במוסדות תורניים. לאחר שירות צבאי קצר ביקש לשרת בשב"ס. הוא הצטרף לבית הספר לקצינים 'ניר' ברמלה. חמש שנים לאחר תחילת שירותו, נספה, כאמור, יחד עם חבריו באש הכרמל. "הוא ניחן בחוש הומור", מספרת אמו. "הוא לא ויתר על תפילות ושמירת החגים כהלכתם. כאשר התורנות שלו חלה בימי מועד, הוא שילם לאיש שב"ס דרוזי כדי שיחליף אותו".

חנוכייה וקטעי עיתונים

פחות משנה לאחר האסון הנורא, הקים אריה ברמי בתוך ביתו פינת הנצחה אישית לבנו ירון ז"ל שנספה באסון. יש בה חנוכייה שמזכירה את העיתוי שאירע האסון, תמונות מהאסון ותמונה של הבן הנספה. "הילד שלי היה איש עם הרבה הומור ושמחת-חיים. ירון – כשמו, כן הוא. היה משמח אנשים ששרויים קצת בצער ומזלף עליהם טללי שמחה. אהוב על כל מכריו".

הקמת בית הכנסת, מבחינת הוריו של ירון, היא הנצחה עוצמתית שכמעט אין לה אח ורע. "אנחנו ביקשנו להקים דבר גדול שיביע הערכה לילד שלנו", הם אומרים. "כולם הכניסו ספרי תורה לבתי כנסת לעילוי נשמת יקיריהם הנספים, אבל אנחנו רצינו לעשות משהו גדול יותר – מעבר לרגיל ולשגרתי. בית הכנסת שעשוי לקום, הוא מקום שאף ילמדו בו תורה כל היום. המקום הזה יהיה אפוף קדושה. זהו עילוי נשמה אדיר. אנחנו אנשים מאמינים, ואנחנו מקווים שנראה אותו בתחיית המתים", היא אומרת.

(צילום: סטודיו אוניברסל, באר שבע)

זה אולי לא המקום, אבל צריך גם לנגוע בנקודה הזו. בשעתו פרצה אש סערה לאחר אסון הכרמל; היו חילופי האשמות הדדיים קשים בין הגורמים הרלוונטיים בשאלה ידו של מי במעל. לכם יש גרסה בעניין הטעון הזה?

ההורים משנים כיוון, ומשיבים פה-אחד בדברי אמונה לוהטים, שדומה, מחיים להם את הנפש: "האסון קרה לזעזע את כולנו להתקרב אל ה'. אנחנו לא בדעה שמישהו פה אשם. זה יד מלמעלה. הקב"ה רוצה לזעזע אותנו כדי שנחזור כולנו - כל העם, בתשובה. אולי היה אמור להיות משהו חמור יותר, אבל בזה שהוא לקח את הצעירים הללו – הם כיפרו על עם ישראל. זה מה שאנחנו חושבים. אנחנו לא חושבים שפלוני או אלמוני אשם. יש פה השגחה אלוקית מלמעלה שסיבבה את הכול. הקב"ה רצה לזעזע את עם ישראל, ואנחנו היינו בתוך האסון". ברמי האב מתייפח קשות וממשיך: "הלכו מיטב בנינו באסון הזה. ירון היה ילד שידע מה זה כיבוד הורים. הוא ידע מה זה כיבוד סבא וסבתא. הוא הנכד שלא עזב את סבא שלו שהיה אלמן. היה אצלו בבית תדיר כדי לתמוך בו. היה קשר עז מאוד ביניהם. הוא אף ביקש לקרוא לבנו דניאל על שמו. אבל לצערנו, הוא לא זכה לראות את הילד".

אנדרטה רוחנית

הרב דוד גבריאלי, דודו של ירון ז"ל, משמש רב קהילת 'תורת חסד' וראש כולל בבאר שבע. הוא האב הרוחני של המשפחה מימים ימימה, קל וחומר בימי מועקה וצוקה, וגם בימים אלו של עיסוק אינטנסיבי בהקמת בית הכנסת לזכר הבן הנספה.

אז מהיכן הכול מתחיל? פתחנו. באיזה רגע עולה הרעיון להקים בית כנסת לזכר האחיין ירון?

"בשנה הראשונה פתחתי חוג בית ומסרתי שיעור לסוהרים, חבריו של הנספה שהתחזקו ביהדות בעקבות האסון".

מדובר בסוהרים, אני מבין, שחלק מהם חילונים.

"לא רק חלק מהם, כולם".

והם הסכימו להגיע לשיעור.

"הם הסכימו, וקירבנו אותם אט-אט. חלק מהם החלו להניח תפילין. הכול, יש לציין, נערך בבית הוריו של ירון".

מי שדחף כל העת מאחורי הקלעים והיה המנוע האנרגטי של השיעור המיוחד שהתקיים בבית הורי המנוח, משפחת ברמי בבאר שבע, היה אחיו של ירון, יבדלחט"א יניב, שמשמש אף-הוא כסוהר בשב"ס. לעתים קרובות הגיעו גם מרצים ידועים ובעלי-שם כדי למסור שיעורי תורה בפני אנשי השב"ס. "מכאן", מספר הרב גבריאלי, "צמח ועלה הרעיון לגבש את השיעור הזה ולקומם בית כנסת שיהווה מקדש מעט לה' ולתורתו. הסברתי לאנשים שיש שלושה מהנספים מבאר שבע, וכשם שהקימו אנדרטה לנספים, רצוי שתוקם גם אנדרטה רוחנית שתנציח את שמם בהיכל ה'".

בשנים האחרונות מתרוצץ הרב גבריאלי בין פקידי עירייה לפקידי ממשלה כדי לנסות לקדם בפועל את הקמת בית הכנסת. עם ראש העיר באר שבע, רוביק דנילוביץ', הוא אף נפגש לא אחת, באוזנו הוא מטפטף כל העת על חיוניותו של בית הכנסת וחשיבות התמיכה בהקמתו. ראש העיר, לדבריו, הבטיח לו שעם האישור הרשמי של הבקשה במשרד הדתות – דבר שעשוי לקרות בשבועות הקרובים, הוא יטה שכם וישלים את גובה הסכום במטרה להאיץ את ההליכים ולסיים את מלאכת הקודש של הקמת בית הכנסת בהקדם האפשרי. את הלהט שנובע מגרונו של איש-שיחנו קשה שלא לזהות.

"חסר לנו הרבה מאוד כספים להשלים את הבנייה", אומר הרב גבריאלי. "אחותי, אמו של ירון ז"ל, רצתה שכבר בחג החנוכה הזה נערוך את האזכרה בהיכל המרהיב, אך לא זכינו. אחיו של ירון, יניב, גם הוא מאוד מייחל ומצפה לרגע הזה. אני מקווה שכולם ייטלו שכם יעשו ויעַשו למען הפעילות הקדושה והנשגבה הזו".

איך אתם מדברים על לב האנשים כשאתם מבקשים לרתום אותם למען המפעל הקדוש של הקמת בית הכנסת?

"ראשית, זהו לא עוד בית כנסת. זה גם בית מדרש. בית הכנסת זהו שלב נוסף בבנייה. ייעודו העיקרי של המבנה, הסמוך ונראה לקריה החרדית, יהיה לימוד תורה".

ומלבד זאת, מדובר הרי גם בבית כנסת שמהווה נר נשמה לאדם שנספה באסון היסטורי שייחרט על לוח דברי הימים.

"אכן. החלום שלי הוא לעשות את חנוכת הבית, האזכרה באחד מחגי החנוכה – להדליק את הנר מעל בית הכנסת יחד עם נר נשמה לעילוי נשמתו של ירון ז"ל".

המייל של אברהם ישראל פרידמן: abyisrael@gmail.com