ממשיכים לשים לב גם בשנה השמינית: הדלעת והפפריקה

אף שחלפה לה כבר שנת השמיטה, עדיין אנו מצווים לשמור על ערנות, ולשנן שוב ושוב את הלכות השמיטה, גם בגלל שכל פירות הקיץ מהעונה הקודמת ופירות החורף הממשמש ובא, גדלו על ברכיה של שנת השמיטה, וכלל בידינו שכל פרי שחנט בשנת השמיטה, קדוש הוא בקדושת השביעית.

אלא שעדיין יש כמה סוגי ירקות, שיחויבו בפיקוח כשרות וייתכן אפילו עד סוף השנה הזאת, שהיא שנת השמינית – אף שבפועל הם נקצרו בשנה השמינית, וכלל בידנו שכל ירק שנקצר לאחר ראש השנה של שנת השמיטה אינו קדוש בקדושת שביעית. ירקות אלו, גם אחרי חנוכה, המתיר את איסור הספיחין, עדיין יהיו אסורים. ביניהם הדלעת, והפלפל של תעשיית הפפריקה. ונסביר:

הדלעת המוכרת לנו היא דלעת השדה, שהוא ירק ממשפחת הדלועיים הגדל במשך חודשי הקיץ, ומהר מאוד מגיע לממדים גדולים. גידול הדלעת מצריך השקיה מרובה, מחמת שרוב הירק מורכב מנוזלים, ומנגד מצריך חשיפה מרובה לשמש. אחת התכונות הטובות שיש לדלעת, היא חיי המדף הארוכים, ולכן דלעת הנקצרת בשולי חודשי הקיץ מספיקה לכלכל עד סוף הקיץ הבא כאשר היא מאוחסנת בתוך מיכלים.

אלא שהדבר המעניין: נכון שהדלעת נקצרת מהשדות לאחר ראש השנה, אך בפועל, מבחינה הלכתית, נחשבת הדלעת כאילו נקצרה לפני ראש השנה, וכאילו גדלה ונקצרה רק בתוך שנת השמיטה, דבר הגורם לדלעת להיחשב כגידולי שנת השמיטה, שאם המגדל שלה היה יהודי, נאסרת הדלעת באופן עולמי מדין ספיחין (אלא אם כן התבצע סידור היתר המכירה, לנוהגים היתר בכך).

וכל זה משום שבהליך גדילתה מפסיקים את ההשקיה הרבה לפני ראש השנה כדי ליצור מצב שהדלעת תפסיק לגדול, והחיבור שלה לשורשי השיח יפסק, על ידי שהעוקץ המחבר בין הפרי לשיח יתייבש לגמרי, ובכך תפסק היניקה שיש בין הפרי לצמח. ולכן, אף שהפרי עדיין מחובר להאדמה, בפועל נחשב הוא כנתלש כבר בשנת השמיטה, וחל עליו הכלל שבירק הולכים אחר שעת לקיטה, ושעת לקיטתו לצורך כך היא שנת השמיטה, וממילא חלים על הפרי כל דיני ספיחין, האוסרים אותו באופן עולמי. ומכיוון שהדלעת הנקצרת כעת, נשמרת ומאוחסנת עד סוף חודשי הקיץ הבא, וגם הזמן המשוער שלוקח לדלעת הנזרעת בשנה השמינית לגדול, עד שתגיע לשלב שהיא יכולה להיקצר מהשדות, שהוא הזמן הנחשב "בכדי שיעשו", חל גם בסוף חודשי הקיץ הבא, חל איסור לצרוך דלעת ללא פיקוח כשרותי בנושא שנת השמיטה כמעט עד סוף חודש אב הבא.

אותו נידון יש גם בפלפלים הגדלים לצורך תעשיית הפפריקה. בישראל מגודל הפלפל בהיקף ענק, והפפריקה הישראלית תופסת מקום של כבוד בכל שווקי מערב אירופה. הדרך היחידה המאפשרת ללקט את כל הכמויות הענק הללו היא רק על ידי קומביין שמנער היטב את הצמח, וגורם לפלפלים לנשור מהצמח, בעוד הצמח עומד על תילו, אלא שלשם כך צריך להגיע למצב שהעוקץ המחבר את הפרי לצמח יהיה יבש, עד שניעור קל יגרום לפרי להיתלש ממנו, ועל כן לקראת סוף הקיץ, כאשר צמח הפלפל מתחיל להתייבש, מפסיקים את ההשקיה כדי לזרז את ייבושו של צמח הפלפל. כמובן, לא מסתמכים רק על הייבוש הטבעי שיכול להמשך זמן רב, ומוסיפים מזרזי ייבוש כדוגמת ריסוסים למינם, שתפקידם לייבש רק את הצמח ולא את פרי הפלפל, ופעמים רבות הריסוס מתבצע אף בעזרת מטוסי ריסוס, ורק לאחר שהצמח ייבש ופסקה היניקה, פרי הפלפל מתחיל אט אט להצטמק, ככל פלפל העומד בשמש, ואז מגיע שלב הלקיטה.

אלא שגם הפלפל הזה המיועד לתעשיית הפפריקה, זמן לקיטתו נחשב מבחינה הלכתית כבר משעה שהעוקץ התייבש, והפרי חדל לינוק לגמרי מהקרקע, ואם כך, גידולי הפלפל של השנה האחרונה נחשבים כירק שנלקט בשנת השמיטה, שחלים עליו כל דיני השביעית, לכן גם הפפריקה המיוצרת בשנה הזאת מצריכה פיקוח כשרותי של שביעית, עד סוף חודשי הקיץ הבא.

לסיום, יש סיבות רבות לצרוך פירות וירקות מחנויות או ממשווקים המפוקחים בכל שאר ימות השנה בכשרות מהדרין, גם אם נקפיד להפריש בביתנו את כל התרומות והמעשרות, שוב מספק, וכל זה בלי שניכנס לבעיית קטיף השבת, שזהו כבר נושא בפני עצמו כמובן.