הגמד של חנה יוגב

שלושה חודשים טרופים ורוויי סיוטים, עברו על חנה יוגב אם צעירה לשני תינוקות קטנים, עמוסה בחובות וחסרת אונים. המכה הזו נחתה עליה ועל בעלה הצעיר ארנון, כרעם ביום בהיר. הכל יכול היה להיות כל כך יפה ומאושר, עם המון שמחת-חיים, אבל האסון שארנון יוגב הנחית ברשלנותו על משפחת הרב רחמים שמשונוב, ואחר כך העונש הקשה שקיבל הוא בעצמו, הפכו את חייה של חנה למסע מייסר של התמודדות כלכלית מפרכת, עם המון בדידות מעיקה ודמעות לחות ובלתי פוסקות באישון לילה.

ארנון יוגב נהג המונית, היה עבריין תנועה מועד. בואו נסכים שאם היינו צריכים להחליט איזה מקצוע נמליץ עבורו, הגוב האחרון ברשימת ההמלצות לא היה נהג מונית, אפילו נהג מריצה או קורקינט. ארנון סבל מאי-שקט ורגלו קלה על הגז. תמיד היה נדמה לו שאם ימהר וייחפז ירוויח יותר, ויצליח להקדים את חבריו הנהגים ללקוח הבא. ואני – אמרתי – בחופזי – כל – הברכה – כוזבת.

ייאמר מיד, חנה הצעירה שבאה מבית טוב ושומר שבת, לא חיבבה בלשון המעטה את החיפזון של בעלה על הכביש, והתריעה בו פעם אחר פעם. "אני מתחננת לפניך תשים מעצור למהירות, לאן אתה ממהר, הנהיגה הפרועה הזו עלולה לגרום אסון וכבר היו כמה וכמה גיבורים שכמותך... ואני לא רוצה להרחיב... אז אנא". האוזניים של ארנון היו אטומות משמוע, הוא היה ונותר חסר סבלנות, מה שהביא אותו לכמה וכמה מפגשים לא סימפטיים עם שוטרים קפדניים, שרשמו לו דו"חות בעין יפה ובנפש חפצה, עם כמה התראות רבות משמעות.

* * *

השעה היתה שתיים וחצי בצהריים, כאשר ראובן שמשונוב תלמיד כיתה ה סיים את לימודו בתלמוד תורה "שושנים לדוד". הוא ארז את ספריו בתיקו, סגר את הרוכסן ופנה לעבר שער היציאה, תוך כדי זמזום שיר קודש שלמד זה עתה מפיו הרב צביקי שולמן מנצח מקהלת הילדים של הת"ת. ראובן, הבן יקיר והבכור של הרב שמשונוב, היה ילד מקסים במידותיו ובעל קול ערב במיוחד, שנהג ללמוד דף גמרא עם אביו מדי ערב. הרב שמשונוב הועידו לגדולות עקב חריפותו ויכולת הניתוח המרשימה שלו.

חשבונות שמים מי ידע?

ראובן הקטן ירד אל הכביש כדי לחצותו מבלי לעלות בדעתו שאדון ארנון יוגב נהג המונית הפרוע שועט בכביש העירוני במהירות 120 קמ"ש ולא ברור לאן. התאונה היתה בלתי נמנעת. גופו של הילד הועף כמה עשרות מטרים. הפאניקה שליפפה את יוגב דחפה אותו להימלט מן המקום צפונה, צפונה, אולי שם יתבשר בשורות יותר טובות... שעה אחר כך הוא האזין לחדשות ברדיו ושמע כי "תלמיד כבן 11 נהרג בתאונת "פגע וברח" ליד בית ספרו, והמשטרה מחפשת את עקבותיו של הנהג הנמלט, כפי הנראה נהג מונית".

ארנון יוגב עצר את מוניתו בצידי הדרך, פתח את הדלת ושעט אל השדה כולו מבוהל, נסער, בוכה, מכה את ראשו בידיו וצורח "מה עשיתי? מה עשיתי? אוי ריבונו של עולם! חרב עלי עולמי... הצילו!!!".

ההתעשתות הזו היתה לדאבון הלב מאוחרת מדי, מאוחרת מאד. 24 שעות אחר כך הוא כבר הסגיר את עצמו לידי המשטרה, נחקר, נשלח למעצר בית, וחודש מאוחר יותר ניצב לפני השופט, שם קרא התובע במשך שעה ארוכה עלילות מעלילות שונות של הנהג יוגב, ששורטט והוצג כעבריין כבישים מועד. בסופו של יום התברר כי הלה פשוט רוצח, אמנם בשוגג, אבל רוצח.

השופט יקותיאל גרומן היה נחרץ ותקיף. "הנ"ל הוזהר עשרות פעמים, קיבל הרבה דו"חות, עשה כמה תאונות קטנות, נתפס על מהירות גבוהה... מעבר לשלילת רשיונו ל- 10 שנים, אני גוזר עליו שנתיים מאסר בפועל".

חנה יוגב התמוטטה למראה בעלה המובל אבל וחפוי ראש לריצוי מעצרו. אחיותיה אוששו אותה וסייעו לה בצעדיה הראשונים עם הבדידות, וההלם הנורא.

עד כאן הפרטים הטכניים, אך כאן המקום לאזכר שהאב השכול הרב רחמים שמשונוב היה מסדר הקידושין של בני הזוג יוגב, ויתירה על כך הוא אף התכבד להיות הסנדק של שמואל, בנם הבכור של היוגבים. חנה הסתגרה בביתה חוששת להלך ברחוב עקב הביזיון והבושה מהאסון שנגרם למשפחה היקרה והחשובה שהיא כה אוהבת ומכבדת. רגליה לא נשאו אותה לנחמם בימי אבלם, היא אף לא העיזה להתקשר, או לשלוח מכתב. היא חשה מבוכה איומה וחרדה מפני תגובות המשפחה האומללה, שפרי הביכורים שלה נקטף באשמת בעלה התזזיתי. אוי, כמה נורא.

* * *

אחרי שלושה חודשים הצקים החלו לחזור. נושים דפקו בדלת. המשכנתא אף היא לא כובדה. בעל המכולת ויקטור שאולי בפנים נפולות, הודיע לחנה שהוא לא נותן מצרכי מזון, עד שיכוסה כל החוב. "תביני אותי" השפיל את עיניו. חברת החשמל איימה בניתוק חשמל, פעם, פעמיים, ובפעם השלישית נותק זרם החשמל. חנה הדליקה נרות כדי להאיר הבית. אחר כך נותק גם קו-הטלפון. חברת יבוא המכוניות עיקלה את המונית של בעלה. המכות רדפו זו את זו, עד לאותו בוקר שחנה הפכה את כל הבית כדי למצוא כמה שקלים לקנות חלב ולחם. היא לא מצאה, ונפלה על הספה פוכרת ידיה וזועקת בשקט, מעלבון ועצבון עמוקים יותר ממצולות כל האוקיינוסים ביחד. "למה זה מגיע לי, אבא שבשמים? רחם עלי!!!".

דפיקה בדלת.

בפתח עמד שליח ובידו ארגז עמוס לעייפה במוצרי מזון יבשים ושקית ניילון גדושה בחלב ולחם ומטרנה. מאחוריו השתרך שליח נוסף ובידו שקיות טיטולים ומעטפה. "שלחו לך את זה" אמר ונעלם, עוד לפני שהספיקה לשאול מי שלחם...

3,000 ₪. סכום עתק. חנה שילמה את חוב החשמל, והפקידה מקדמה בידיו של שאולי בעל המכולת. "גברת יוגב את לא חייבת לי לפרוטה. אמש הגיע לכאן יהודי שאני לא מכיר ושילם את כל חובך בכרטיס אשראי. "חנה היתה המומה. עם יתרת הכסף שילמה את החוב ל"בזק".

יומיים אחר כך טלפון מפקידת הבנק ציפי מורן: "חנה יוגב שלום, לפני דקה עזב את הבנק יהודי שאינני מכירה וכיסה את כל המינוס בחשבונך כולל ההחזר של שתי המשכנתאות... אני מקווה ששימחתי אותך".

"בהחלט" השיבה חנה במבוכה.

ארנון בבית סוהר. פעמיים בשבוע ביקורים. הקטנטנים מתגעגעים ומשוועים לאבא... ארנון שואל "איך את מסתדרת חנה?".

"אתה לא תאמין, יש איזה גמד קטן או גדול אינני יודעת, הוא פשוט דואג כל הזמן שלא אחסר דבר. נותן לי חשבון פתוח במכולת, משלם חשבונות חשמל, משלם "בזק", שולח זרי פרחים בשבת, שקיות של ממתקים לילדים, כיסה את המינוס בבנק כולל המשכנתאות שחזרו. זה ממש גמד מדהים... אינני יודעת".

ארנון פער פיו בתדהמה, וכשהתעשת שאל "האם ביקרת את משפחת שמשונוב מאז התאונה?" שאל אסיר מס 6060714. "אני מתביישת, אני לא מסוגלת להסתכל להם בפנים...".

"גם אני הרוס מבושה. איזה אסון נורא גרמנו להם..." לחש ארנון "אני מבטיח לך, והבטחתי גם לבורא-עולם שאני יורד מההגה ובעזרת ה, כמו שרצית תמיד, נכניס לביתנו את השבת והקידוש... חכי לי, תוך פחות משנה אשתחרר... אבל אין לי מושג מאיפה אמצא את הכוח ללכת ברחוב ולהיפגש במקרה עם הרב או הרבנית שמשונוב...".

מיד עם שחרורו של הארנון מהכלא, ניסו היוגבים להתחקות אחרי הגמד שדאג במסירות לכל מחסורה של הרעייה האומללה. אך לשווא, אפילו שביבים של רמז או אות לא הגיע לאוזניהם. אגב, ביום השחרור מהכלא מצא ארנון בתיבת הדואר מעטפה ובה תלוש קנייה של בגדים ע"ס 800 ₪ ובו פתק קטן "אנו מברכים אותך על צאתך מן הכלא, ומייחלים שתפתח דף חדש ומוצלח בחיים. קנה לך בגדים חדשים לקראת הכניסה לחיים החדשים. מזל וברכה".

רק אחרי חודשיים מאז השחרור, אזרו ארנון וחנה יוגב את האומץ לבוא ולהתנצל בפני משפחת שמשונוב. הזוג שמשונוב קיבל במאור פנים את היוגבים, הגישו קפה ועוגות, והקפידו לשוחח על כל נושא שבעולם, רק לא לאזכר את האסון.

"אני נורא מתנצל, ומבקש את סליחתכם, זה מעשה פשע ממש איך שנהגתי, אינני יודע איך לנחם, אינני יודע איך לתקן את העוול, אנא מחלו לי".

"מחלנו ארנון, מחלנו, הרגישו בנוח. הכל רצון ה, בראש השנה וביום כיפור אומרים מי ימות ומי יחיה, מי בחרב מי בחנק... גזירת המוות לא בידינו, רק צריך להשתדל לא להיכנס לתחום המסוכן שמגלגלים חובה על ידי חייב... אנחנו סולחים מכל הלב" אמרו הרב והרבנית.

* * *

15 שנים חלפו מאז אותו אירוע טראגי. לארנון וחנה יוגב נולדו עוד חמישה ילדים, ביתם הפך מזמן לבית חרדי לכל דבר. האושר והשמחה שררו במעונם, ורק חידה קטנה עדיין ליוותה אותם: מי הוא אותו שדאג למלא את חסרונה של חנה בימים הקשים ההם.

בוקר אחד נכנסה חנה יוגב למשרד הפנים כדי לדווח על אובדן תעודת זהות, ולבקש חדשה.

הפקיד שאל: "אתם משפחת יוגב?".

כן השיבה.

"אתם גרתם בעבר ברחוב הדף היומי בשכונת "ערבי נחל?".

אכן כן, אישרה חנה.

"אם כן, לפני כ- 15 שנים כשהייתי צעיר יחסית, נבחרתי להיות כשליח לעשות עמכם כמה מצוות, אתם בוודאי יודעים מי היה המשלח... הרב שמשונוב כמובן".

הפקיד השיח לפי תומו, מתוך הנחה שמשפחת יוגב בוודאי כבר שמעה על מיטיבם הדגול...

"הרב שמשונוב???" השתאתה חנה.

"כן, כן" השיב הפקיד "אנשים נפלאים".

* * *

בשעת לילה ולאחר תאום טלפוני, הגיעו ארנון וחנה – עם זר פרחים – לביתם של השמשונובים כדי להבין את פשר ההטבה המופלאה באותם ימים קשים.

הרבנית שמשונוב: "כן, היינו שבורים ומרוסקים ממותו של ראובן ז"ל. אנחנו בני אדם ולא מלאכים. נודה על האמת, זעמנו וזעפנו עליך, ארנון, על נהיגתך הפושעת והרשלנית וליבנו ממש בער בקרבנו. במידה מסוימת חשבנו שהכלא הוא מעין נקמה, למרות שליהודי אסור לנקום ולנטור. הרגשנו שקשה לנו לסלוח לך, אבל אחרי שלושה חודשים מישהו דאג ללחוש לאוזננו כי חנה סובלת ממש... ואז בעלי אמר לי, עדנה, זה הזמן להתעלות על עצמנו. אנחנו נטהר את ליבנו, ונעשה עם הזוג האומלל הזה חסד זך ועליון. נדאג לכל מחסורם, גם אם המאמץ הזה יכביד על חיינו. בעלי שכר שליח צעיר וביקשו לשמור בסוד את שם משלחו. אך משמים, אחרי 15 שנים, ההבטחה נמוגה מזכרונו... שתדעו, הרגשנו באותם ימים קשים, כמי שנישאים על כנפי ההטבה של הקב"ה בכבודו ובעצמו. החסד הזה ממש הבריא אותנו, הרגשנו תחושת אחווה כלפיכם ורצון עז שתזכו להתחזק ביראת-שמים, וזו תהיה הכפרה האמיתית הראויה לעילוי נשמה עילאי לנשמתו של ראובן בננו ז"ל. ובאמת עקבנו באושר רב אחרי התעלותכם הרוחנית ומבלי שנקפנו אצבע, ולא עסקנו בשכנוע, אתם ינקתם מן החסד המיוחד הזה, וזכיתם לחסות בצל כנפי השכינה. במידה רבה – אומר בעלי – שההטבה שלכם כלפינו מבחינה רוחנית, היא עצומה וענקית לאין-ערוך מן ההטבות הקטנות הגשמיות, ששלחנו לכם באותם ימים".

* * *

כשיצאו הזוג יוגב אל צינת הלילה אמר ארנון לרעייתו ההמומה "את כינית את המיטיב עמך, גמד, ואם זה גמד, אינני יודע ענק מהו...".

פרי קטן – מאחורי הסיפור

כן, ישנם סיפורים שהסופר בוכה יחד עמם. מילה מול דמעה.

כשכתבתי את המונולוג של הרבנית שמשונוב "הרגשנו באותם ימים קשים, כמי שנישאים על כנפי ההטבה של הקב"ה... החסד הזה ממש הבריא אותנו" זלגתי. התמלאתי קנאת-סופרים עזה בזוג האדיר הזה, שהתורה איננה תיאוריה בעבורם, אלא מפעל של הטבה בניגוד לכל הגיון אנושי. הם לא מדקלמים מוסר, הם מייצרים אותו.

נכון, גם אנחנו צריכים לשאוף לדרגות הרמות הללו, וגם אם לא נגיע לשם, לפחות נדע שהן קיימות.

הסיפורים באדיבותו של הסופר והעיתונאי הרב קובי לוי, מתוך סידרת ספרי "העיתונאי".

ניתן לרכוש את סדרת הספרים בהידברות שופס.

ליצירת קשר עם קובי לוי: 050-4170419.