למה יעקב עדיין דואג? דבר תורה לפרשת ויגש

כאשר עולים האחים לארץ כנען, כשהם עמוסי מתנות ומשלוחי מזון, לבשר לאביהם הזקן את הבשורה הגדולה כי "עוד יוסף חי", יעקב מקבל את הבשורה ברגשות מעורבים: "האם לזה ייקרא חי?! אם אינו חי בדרך הנכונה, מה שווה הבשורה על כך שהוא חי?!"

ננסה לתאר לעצמנו, אילו חלילה היה קורה היום מה שקרה ליעקב אבינו – בן הנעלם להוריו למשך שנים רבות, ולפתע פתאום מגיעה ידיעה מהימנה כי הבן נמצא בריא ושלם... האם ברגע הראשון יבקשו לדעת האם מניח הוא תפילין? כמדומה שלא. השמחה ללא גבול על עצם היותו בין החיים, דוחה את כל יתר השאלות לאחר שוך הסערה.

ליעקב הצדיק, יש מבט אחר. בעיניו, הגוף הוא טפל, והנשמה היא העיקר. חשיבות משנית יש לה לידיעה כי יוסף בנו יקירו בין החיים, שכן כל דאגתו במשך השנים הייתה על הסכנה בה נמצאת נשמתו, ולכן לא תלויה נחמתו בידיעה כי בנו חי. רק כאשר יוודע לו שגם הנשמה החזיקה מעמד, אזי תציף אותו שמחה אמיתית!

לדברי רבנו האלשיך זצ"ל, האחים מלכתחילה הכירו את אביהם וידעו שיחוש מכך, ולכן הקדימו לספר את עובדת היותו חי בצדקות, ואחר כך סיפרו שהוא מושל בכל ארץ מצרים, כמו שכתוב בפסוק הקודם "ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים", ולא הסתפקו לומר שהוא מושל בכל ארץ מצרים, ובכלל זה הבשורה שהוא חי.

משמעות "חיים" בעיני יעקב אבינו היא רוחנית. ואם היו מספרים לו שיוסף מושל בכל ארץ מצרים, חושש היה שהוא נוהג כמצרים, ואז אדרבה, אין זו אלא בשורה רעה! על כן סיפרו בתחילה שהוא "חי", דהיינו נותר בצדקו, ורק אחר כך סיפרו שהוא גם מושל בכל ארץ מצרים.

(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

* * *

ועדיין חשש יעקב: "יוסף הרי נמצא שם כבר מגיל שבע עשרה שנה, כל כך הרבה שנים עברו עליו בלי הוריו ומשפחתו, ומן הסתם שכח את כל אשר למד ממני...".

 כדי להפיס דעתו, מראים לו האחים את העגלות ששלח יוסף, לרמוז לאביו על דיני עגלה ערופה, בהם עסק עמו לפני מכירתו, ועדיין זוכרם. עוד מסרו לו "את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם". סיפרו לו את אשר אמר להם למסור לאביהם: "ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף" – קודם כל תאמרו לו שאני הבן שלו ואני עדיין ממשיך בדרכו - "שמני אלוקים לאדון על כל מצרים" - שם שמים שגור בפי.

רק כשנוכח יעקב לראות שיוסף נותר בתומתו, הוא מתעורר לחיים - "ותחי רוח יעקב אביהם".

* * *

ועדיין לא היה לבו שקט, עד אשר ראה את יוסף פנים אל פנים. ואז אמר לו "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" (לקמן מו, ל). מה נתחדש לו ברגע של "ראותי את פניך", הרי כאמור סיפרו לו בניו את הכל לפרטי פרטים?

מסביר מרן רבי יוסף קארו זצ"ל בדרשותיו שיעקב אבינו בקי היה בחכמת הפרצוף, ובבואו למצרים הביט בפני יוסף ודרכם הכיר את צדקתו וקדושתו. וזהו "אחרי ראותי את פניך – כי עודך חי". הבעת הפנים מגלה יותר מכל את פנימיותו של האדם, והיא שבישרה ליעקב אבינו שיוסף בנו עודו בגדר "חי" חיים רוחניים, ואכן מיטתו שלימה - ללא פגם כלשהו!

* * *

אכן, העונג האמיתי שיש להורים, הוא לרוות נחת מילדיהם הממשיכים את דרכם דרך ה'. במצות הקהל, נאמר "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" וגו' (דברים ל"א, י"ב), ושואלת הגמרא במסכת חגיגה (דף ג' ע"א): "אם האנשים באים ללמוד, הנשים באות לשמוע, טף למה באין?", ומשיבה הגמרא "ליתן שכר למביאיהם". ומהו השכר שמקבלים ההורים? מבאר הרב שפת אמת זצ"ל כי עצם זה שהם זוכים לראות את בניהם הולכים בדרך התורה והמצוות, זהו שכרם. וראיה לזה מר' יהושע בן לוי שהייתה אמו טורחת ומביאה אותו בעריסתו לבית המדרש, כדי שישמעו אזניו דברי תורה, וקבלה שכר מושלם בראותה את בנה גדול בתורה.