כשבית זה לא רק דירת מגורים

למרות שתמיד הבינה כיצד להבחין בין אמת לשקר, בין טוב לרע – כשזה הגיע לחייה הפרטיים, לא תמיד ידעה שפרה (35) מאזור המרכז, לעשות את מה שנכון לה. כמו כל חברותיה, משפחתה ומכריה – גם היא עברה במסלולים הרגילים של העולם החילוני, עמדה ביעדים והשיגה את ההישגים המצופים ממנה – חברות בתנועת נוער, צבא, אוניברסיטה וכדומה, כדי לשמור על גחלת הקונפורמיות.

אלא שדווקא שם, במקום הכל כך מושלם הזה, הכל כך 'מסודר מראש' הזה - החלה חומת הביטחון שלה להיסדק. "לא קרה שום דבר ספציפי שעודד אותי לשאול את השאלות, שהובילו לבסוף ליהדות", היא אומרת כיום, שלוש שנים לאחר תחילת המסע אל נבכי האמת. אבל אם נשאל את חברותיה הטובות ואת חוג מכריה הקרוב – כולם בלי יוצא מן הכלל יגידו ש'זה היה ברור שהיא תחזור מתישהו בתשובה'.

למה בעצם?

"תמיד, גם בתור ילדה קטנה, אני זוכרת את עצמי מסתקרנת ושואלת שאלות על העולם. כמעט הכל עניין אותי, וזו גם הסיבה שהצלחתי מאוד בלימודי ההנדסה באוניברסיטה. ובכל זאת, תמיד היה שם גם משהו חסר. כילדה ואפילו כנערה – לא ידעתי בדיוק מה. אף פעם גם לא קישרתי את הריקנות התמידית שחשתי – ליהדות. למעשה, למרות שהיה ברור שאחזור בתשובה בסוף, זה היה מאוד לא ברור שאחפש שם את התשובה".

השנים עברו, ושפרה התבגרה. "הצטיינתי בכל תחום שנגעתי בו, לכל מקום אליו הגעתי הייתי מקובלת ורצויה, ותמיד ידעתי מה אני רוצה מעצמי ומהחיים שלי, אבל כל זה לא היה שווה לי כל עוד אין לי עם מי לחלוק את כל זה. בעיני חבריי הייתי ה'רווקה הנצחית' – זו שלעולם לא תתחתן, זו שעדיין לא נברא הבחור שיענה על צרכיה".

וזה היה נכון במידה מסוימת. "כל הבחורים שהכרתי נראו לי כילדותיים מדי, ולא מספיק בשלים להקמת בית".

באותו שלב, ידעת איזה מין בית את רוצה להקים?

"ממש לא. בקושי הכרתי את עצמי אז. הרגשתי סוג של מרמה, כי מכרתי לאחרים סיסמאות חיוביות שלא ממש האמנתי בהן. והייתה בי  סתירה שקשה להסביר – מצד אחד רציתי להתחתן, מצד שני לא האמנתי במוסד הנישואין. לא האמנתי שיש דבר כזה אהבת אמת שמובילה לבסוף למונוגמיה. לא האמנתי שזוגות נשואים, יכולים לחיות באושר באמת ובתמים".

אלא שבדיוק אז, כשעמדה לשחרר את החבל, ולהרפות ממעט האמונה שעוד נותרה בה – התרחש בחייה המהפך הדרמטי. היא הייתה אז בת 32. "ישנתי אצל חברה מהלימודים, ושתינו התקשינו להירדם. הצעתי לראות תכנית כלשהי, אבל במקום להגיע אליה – הגענו להרצאה תורנית על רווקות מאוחרת. המרצה דיבר כל כך יפה, עד שלא יכולנו לעצור את ההרצאה ומצאנו עצמנו נסחפות אליה בלי משים".

על פתק קטן, מיהרה שפרה לרשום את שם הרב ולמחרת, כשהייתה מול המחשב שלה – חיפשה אותו ביוטיוב. זה היה אחד המרצים בארגון הידברות. "שמעתי על הארגון מפה לאוזן ותמיד ידעתי שהוא קשור איכשהו לדתיים, אבל אף פעם לא ידעתי מה בדיוק הוא 'מוכר'. אף פעם לא עלה בדעתי לחקור ולהתעניין, חוץ מאותה פעם".

האם זה היה כדאי? עיניה של שפרה נוצצות. "בוודאי. בזכות אותה הרצאה נחשפתי לעוד המון הרצאות ותכנים מרתקים, שלא הייתי מוצאת בשום מקום אחר. הידברות בשבילי זה בית, זה מקום מוגן להיות בו כשכל העולם בחוץ משתגע. אני אמנם עוד לא נשואה, אבל הידברות נתנה לי משענת חזקה של אמונה בה', ואני יודעת שגם זה יבוא".

את רוצה שזה יבוא?

(מחייכת) "היום כבר כן, תודה לה'. היום אין כמוני מאמינה במוסד הנישואין, ואין כמוני מעריצה את הבית היהודי – על ערכיו הנעלים. היום אני מבינה את ההבדל בין בית יהודי ל'עוד' בית, רגיל, שאין בו שום דבר ייחודי. והיום אני גם מבינה למה כל כך התנגדתי בעבר, להקים סוג כזה של בית. למה לא האמנתי במוסד הנישואין ההוא, למרות שיש בו גם דברים טובים. לכל אחד יש שליחות אחרת בעולם, שלי הייתה לעזור לעצמי לברור את הטוב מהרע, את האמת מהשקר. האישה ביהדות היא מלכה, אז מה הפלא שכל מי שמתקרב אליה – מרגיש מלך? אני שמחה שה' זיכה אותי ללמוד את תורתו וללכת בדרך של האבות והאימהות הקדושים. ועכשיו אני רק מקווה ומתפללת, שהוא ייתן לי להקים בית קדוש וטהור כמו שלהם".

מעוניינים לשתף אותנו בסיפור התשובה שלכם? צרו קשר בדוא"ל shira@htv.co.il