סרח בת אשר מתגלה במערה: המסורת המדהימה של יהודי איספהאן

העיר איספהאן היא עיר גדולה ועתיקה במרכז-מערב איראן, המונה כמיליון נפש. העיר, השוכנת לאורך נהר זיאנדה, מפורסמת במסגדיה הרבים וביצור מוצרי נחושת, פלדה ואריגים. במרכז העיר בזאר ענק ובו שווקים של בעלי מלאכה.

הערבים כבשו את איספהאן לפני כ-1,400 שנה. במאה ה-15 היא הייתה בירת פרס. גם מבחינה יהודית הייתה לעיר זו חשיבות, שכן בה היה מקום מושבו של הרב הממונה מטעם ראש הגולה על כל המדינה. לאחר כמאה וחמישים שנה האפגנים כבשו את העיר, והיא ירדה מגדולתה. טהראן הפכה לעיר הבירה במקומה. במאה הקודמת שוב פרחה העיר, והחלה להיבנות בה תעשייה מודרנית.

יהודים ישבו באיספאהן כבר בשנת ד'רל"ב (472). בשנת ד'תתקכ"ו (1166) ביקר רבי בנימין מטודילה באיספהאן, והעלה על הכתב את רשמיו בספרו הנודע "מסעות בנימין": "ומשם שבעה ימים למדינת אספהאן (ולגירסא עתיקה: אסבהאן), היא העיר הגדולה ועיר המלוכה והיא מהלך י"ב מיל, ושם כמו ט"ו אלף מישראל. ושם שר שלום הרב שהוא ממונה מיד ראש הגולה על כל הרבנים אשר במלכות פרס, ומשם ד' ימים לשיראז היא פרס המדינה ובה כמו עשרת אלפים יהודים".

רבי בנימין מטודילה מזכיר את הרב מאיספהאן גם בהקשר אחר, שסיפור מרתק בצדו: "ופרש אחד מעבדי מלך פרס רימה את יהודי אחד משם (=מבני עשרת השבטים השוכנים בסביבות פרס) ושמו משה, והוציאו. וכשהיה בארץ פרס כבש אותו הפרש לעבד.

"ויום אחד מימים באו דורכי הקשת לשחק לפני המלך ולא נמצא בכולם רובה קשת כמו ר' משה זה. ושאל אותו המלך על יד תורגמן יודע לשונו והגיד לו כל אשר עשה לו הפרש. מיד עשה אותו המלך בן חורין והלביש אותו בגדי משי ונתן לו מתנות. ואמר לו: 'אם תרצה לחזור לדתנו אעשה אותך עשיר ממונה על ביתי". והוא ענה לו: "אדוני, לא אוכל לעשות הדבר הזה'. "אז לקחו המלך וישימהו בבית הרב שר שלום של קהל אספהאן ונתן לו הרב ביתו לאשה. ולאשר את אמיתות הסיפור מסכם ר' בנימין: "והוא רבי משה סיפר לי כל אלו הדברים..."

דומה שסיפור זה משקף יותר מכל את חשיבותה ההיסטורית של איספהאן כעיר בירה, שבה היה מקום מושבו של הרב הראשי של כל מדינת פרס. ראוי לשים לב גם לעובדה שישנם יהודים איספהאנים שהם המשך ישיר לבני עשרת השבטים – זאת כתוצאה מנישואיה של בת הרב שר שלום לרבי משה שבא משם.

(תמונת אילוסטרציה: Shutterstock)

מאמא סאר'ה

בידי יהודי איספהאן לדורותיהם מסורת, לפיה נכדתו של יעקב אבינו, סרח בת אשר, התגלתה למלך הפרסי שאה עבאס הראשון (1588 - 1629) בקרבת הכפר לנג'אן השוכן כ-30 ק"מ דרומית לאיספהן. שאה עבאס הראשון גזר גזירות שמד על היהודים והצר להם מאוד בחוקים משפילים שחוקק נגדם. באותם הימים יצא לציד, והבחין באיילה מרהיבה הדוהרת הרחק, הוא החל יורה בה חיצים אך החטיא את המטרה. שאה עבאס המשיך לרדוף אחריה מרחק רב, כשהוא יורה עליה חיצים רבים, אך שום חץ לא פגע בה. כושר הישרדותה הנדיר רק הגביר את תיאבונו והוא המשיך לרדוף אחריה, עד שסטתה ממסלולה ונמלטה לתוך מערה שהייתה פעורה בהר.

הוא נכנס אחריה בריצה, ופתאום נסגרה המערה אחריו באורח פלא, אין יוצא ואין בא. אפלה עזה שררה במקום והשאה לא ידע את נפשו מרוב אימה. לפתע הוארה המערה באור יקרות ולמול עיניו המשתאות הפכה האיילה לאשה יפת תואר ומראיה עוטה הוד קדומים. השאה התחלחל ונרעש מהמחזה שנגלה לעיניו. האשה המסתורית פנתה אליו ואמרה לו: "אני סרח בת אשר נכדת יעקב אבינו, ראה ראיתי את כל הגזירות הקשות אשר גזרת על בני עמי, ועתה הגיעה עת השילום, המערה סגורה בפניך ואינך יכול לצאת הימנה אלא בתנאי אחד: אם תבטיח לי שהנך מבטל את כל הגזירות שגזרת על בני עמי, או אז תיפתח המערה ותשתחרר לחופשי, ולא - - - כאן תהיה קבורתך".

ואלפי בנות קול החזירו את מילותיה המאיימות לחלל המערה. הדיבור נעתק מפיו של השאה. איכשהו הוא הצליח לסנן מבין שיניו הבטחה בהן צדקו שהוא מבטל את כל גזירותיו נגד היהודים ביטול גמור, ומשאך סיים את דבריו נעלמה האשה כלעומת שבאה והמערה נפתחה בפניו לרווחה. השאה יצא לחופשי ושב לארמונו נסער. הוא זימן אליו בדחיפות את ראשי הקהילה היהודית וסח בפניהם את הסיפור המופלא שגרם לו לשנות את דרכו הרעה. הוא אכן עמד בהבטחתו וביטל לאלתר את כל הגזירות וליהודים הייתה הרווחה.

לזכר הנס הגדול הקימו יהודי איספהאן במקום בית כנסת, חדרי הארחה ובית קברות. הם כינו את המקום "מאמא סאר'ה" (אמא סרח) והוא הוכרז כאתר קדוש. את האתר נהגו יהודי אירן בכלל, ואיספהאן בפרט, לפקוד מדי שנה מראשית חודש אלול ועד יום הכיפורים. סימוכין למסורת זו מצינו כבר בחיבורו של ב. בן לוטף מן המאה ה-17. הסיפור עובר דור אחר דור בין יהודי איספהאן, וגם כותב השורות עצמו שמע את הסיפור פעמים רבות בימי ילדותו.

בשנת ה'תש"ח (1948) ישבו באיספאהן כ - 12,000 יהודים שהחזיקו ב- 18 בתי כנסת, רוב יהודי איספאהן עזבו את העיר, ורבים מהם עלו לארצנו הקדושה. כיום חיים בה יהודים בודדים בלבד.