העשירי בטבת האישי שלי: מיומנה של רווקה מתבגרת

מאמר זה מוקדש להצלחתם בשידוכים מתאימים ונאותים של כל הרווקים והרווקות, באשר הם. 

"אני הייתי קמה והולכת. בלי חוכמות", אומרת לי שפרה חברתי הטובה, תוך כדי קינוח האף של בן השלוש, וקריאה לעבר בתה בת התשע 'לסדר את החדר, ולהתארגן לשינה'. "איך זה שדווקא עלייך 'נופלים' כל הטיפוסים הכי מעניינים?", היא צוחקת לעומתי ומרצינה באחת, כשהיא רואה את הבעת המסכנות שנסוכה על פניי. 

"נו, שירהל'ה, את יודעת למה אני מתכוונת. מעצבן אותי איך שאת נותנת את הכבוד לאנשים הלא נכונים, יש גבול למה שאפשר לעשות כדי להתחתן", היא אומרת. והאמת? היא צודקת, שפרה. הפעם זה עבר כל גבול. אחרי מסכת לא קלה של שידוכים, היום אני כבר לא נוהגת להיפגש עם כל מי שמציעים לי. היום אני זהירה, ובודקת את המיועד ככל יכולתי - כדי שלא להיפגע. 

אבל הפעם פישלתי, והתפתיתי להאמין לדברי ההלל המתוקים של השדכן על התכשיט של הישיבה. "מה אומר ומה אדבר? עילוי במידות. ושלא לדבר על התורה הנוטפת ממנו, ממש כליל השלימות". על המשפחה לא שאלתי, וגם לא טרחתי לברר אצל ראש הישיבה וחבריו, אפילו שהייתי אמורה לעשות את זה. "אצל בעלי תשובה זה אחרת", זימנתי ביני לבין עצמי את התירוץ שתמיד מתקבל על הדעת. 

נו, ושאני אוותר על כזה דבר - אחרי 13 שנות המתנה מורטות עצבים? לא עניין אותי שהוא גרוש, לא עניין אותי למה הוא התגרש, לא עניין אותי שאין לו כסף, ולא עניין אותי שהוא גר עם ההורים בגיל שנושק לארבעים. דבר אחד כן עניין אותי - הוא בנאדם טוב? יש לו רגישות לזולת? הוא מתייחס יפה לאנשים? יש לו שאיפות רוחניות ואישיות? אדם כזה מעניין אותי, וכן, אני רוצה להיפגש איתו. 

"איך הוא נראה?", שאלתי רק כדי לקבל מושג, לא בגלל שאני מחזיקה כל כך מיופי חיצוני. "הוא באמת נראה נחמד", חשבתי כשראיתי את התמונה שלו. 

השדכן קבע לנו פגישה בבית קפה בפתח תקווה. 

אז נכון שאיחרתי בחצי שעה, אבל מבטיחה לכם - הפעם זה לגמרי לא בגלל שרציתי לבחון את המידות שלו (משמיים כיוונו למבחן הזה ממילא, גם בלי שהתאמצתי כל כך). המחשבה לבחון אם הוא שליו או רגזן לא חלפה במוחי לרגע, שעה שהידסתי משלולית לשלולית, בניסיון נואש לשמור על נעליי לבל יידבק בהן רפש הרחוב, התקשרתי כדי להודיע שאני מאחרת.

אחרי ששאלתי כמה אנשים על המיקום, וכשראיתי שהדרך מתארכת ושום סימן ל'קפה-קפה' לא נראה באופק - החלטתי להתקשר לתכשיט ולבקש את עזרתו בניווט, לפני שאני מאבדת את הסבלנות ועולה על הרכבת הראשונה בחזרה לביתי בצפון. ברור שהוא עזר, אבל כבר באותה שיחה הרגשתי את 'התדר' שלו, והייתי צריכה ללכת אחרי תחושת הלב שלי. 

אז נכון שלא ציפיתי לשטיח אדום שייפרש לרגליי, אבל קצת אמפתיה לא הייתה מזיקה כאן. תחת זאת קיבלתי הנחיות טכניות בלבד, אפילו בלי להתעניין בשלומי או להרגיע באומרו שהכל בסדר, ואין סיבה להילחץ. אנ'לא יודעת מה איתכם, אבל כך אני סבורה שהייתי נוהגת - לו הייתי במקומו. קורה שמאחרים. אני לא מצדיקה את העובדה שאיחרתי, אבל קורה. לכל אחד זה יכול לקרות, בפרט לאור העובדה שמדובר באזור חדש, שכף רגלי לא דרכה בו אף פעם. 

אלא לפי מעשיו

אם אתם שואלים, זה אומר שאתם מוכרחים לדעת. ואם אתם מוכרחים לדעת, אספר גלויות שזו אינה הפעם הראשונה, שאני נפגשת עם שידוכים מעליבים. אבל ה'תכשיט' האחרון - עלה על כולם. ברור שאני סולחת ואין בליבי עליו, זה לא ה"אישיו". אולי במקרה יצא ש'נפלתי' על יום רע שלו, או על שנה רעה, או שסתם נמאס לו להיפגש עם האנשים הלא נכונים. בדיוק כמוני. אני לא באמת יודעת מה הסיבה שגרמה לו להתנהג אליי ככה. אני רק יודעת שמאוד נפגעתי. זה הכל. 

אז נכון ש'אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו' (וכאן המקום להודות על כך שהשידוך הזה נקטע באיבו) - אבל אפילו בחשבון נפש מעמיק וכן עם עצמי, לא הצלחתי להיזכר אפילו בפעם אחת כזו, שהתנהגתי כמותו במסגרת כלשהי (ולא רק במסגרת השידוכים). ומעשה שהיה, כך היה:

כשסוף סוף נעמדתי מול פתח בית הקפה, ראיתי את התכשיט מחכה לי בחוץ. לרגע זה החמיא לי, ולא יכולתי שלא להעריך את מסירות נפש שהוא עושה בשבילי - הרי כדי לעמוד בקור מקפיא שכזה בחוץ, צריכים סיבה ממש טובה. 

אלא שכמה דקות לאחר מכן, כשנכנסנו אל בית הקפה, התיישבנו והתחלנו להתעמק בתפריט, התחוורה לי הסיבה האמיתית להתנהגות זו. "קצת יקר פה, את לא חושבת?", שאל עוד לפני שהספקתי להתעמק בתפריט. העלבון צרב בעיניי והרגשתי איך גוש של מרירות עולה במעלה גרוני ומאיים להטביע אותי בתוכו, אבל אז הגיעה מחשבה של כף זכות להצילני. 'תביני, שירה. בכל זאת, תלמיד ישיבה. בהתחשב בעובדה שהוא יוצא לשידוכים לעתים קרובות, אפשר להבין את השיקול הזה'. אז הבנתי, ויותר לא כעסתי, למרות שבאותם רגעים - מאוד רציתי. 

ובנסיבות אחרות, מבטיחה שלא הייתה לי בעיה לצאת לטייל בפארק הסמוך, כפי שהציע. אבל מזג האוויר הקר בצירוף העייפות והרעב שחשתי (אחרי יום של פגישות עבודה), אני מודה, הצליחו לרתק אותי לכיסא. "אולי אחר כך", חייכתי אליו. "אני פשוט ממש עייפה, ואני חייבת לשתות משהו".

מה הייתי אמורה לעשות? לשקר? לקבל את ההצעה שלו למרות שזה הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות? לא יכולה להעמיד פנים, ולא רוצה להיות מישהי אחרת. אני רוצה להיות אני, ואני רוצה שמי שיהיה איתי, מי שייבחר להיות בעלי, הוא זה שיקבל אותי בכל מצב. כן, גם כשאני משאירה למלצר טיפ - אם לך אין באותם רגעים, או שאולי לא חשבת על זה. 

המקום הכי נמוך ב... פתח תקווה

"מה את שותה?", הרים אליי את עיניו בפעם הראשונה והאחרונה, אחרי רגעים ארוכים שבהם נעץ אותן ספק במנות ספק במחירים שלצידן. ברור שלא הייתי אוכלת עם משודך (ועוד בפגישה ראשונה) - אבל אם אומר לכם שלא ציפיתי שלפחות יציע, יהיה זה שקר. אולי מדובר ברגישות גבוהה מדי מצדי, אבל בעיניי זה לגיטימי לגמרי להביע מעט אנושיות כלפי מישהו שהסתובב כל היום בדרכים, והגיע לפגישה כשהוא (נראה) עייף, וגם אומר את זה בפירוש. 

כן, גם אם מדובר בבחורה שלא מוצאת חן בעיניך או ליתר דיוק - שאתה לא רוצה לראות יותר, בחיים. מינימום של כבוד מחייב אותך, בדיוק כמו שהוא מחייב אותנו, הנשים. "אני אקח אייס קפה, בבקשה", אמרתי וקיוויתי שהוא ישים לב לרמז. האייס היה המונח הנכון בדיוק, לתאר את הקרירות שחשתי דרכו, אך 'בן שיחי' היה שקוע בשרעפים, מכדי לשים לב למצוקה שלי. 

"אז מה את אוהבת לקרוא?" שאל לפתע, ואני מיד קלטתי איך הוא מתפתל בחיפוש נושאים שישברו את דוק השתיקה שעמדה באוויר. יפה שהוא הניח שאני אוהבת לקרוא, זה גם משהו בהתחשב בהתנהגות הבוטה שלו כלפיי, שבאה לידי ביטוי בעיקר באופן בו ישב: עם הפנים לכיוון הדלת (שחלילה לא יפספס את כל מי שנכנס דרכה) ועם הצדודית אליי. 

נקבתי בשם של ספר מסוים, והוא מיד אמר בביטול: "אהה, רדוד מדי בשבילי. אני אוהב עומק, פלפול". כמעט ומצאתי עצמי מתפלפלת עמו על אורחות צדיקים, שאומר איך צריך להתנהג בענווה, או על הרמב"ם, שאומר איך צריך להתנהג לאשה, אבל אז נזכרתי שהוא לא בעלי, וכמה טוב שכך (במחילה מכבודכם, אבל הכנות נדרשת כאן). איך אפשר להגיד על גדול התורה שכתב את הספר הזה, שהוא 'רדוד' מדי לטעמך? מי אתה שתתבטא באופן כזה כלפי ספר שכתב רב? האם לא יכול להיות שדווקא בין שורותיו של ספר זה, שאתה כל כך 'סולד' ממנו - מסתתר דבר מה קטן שאתה יכול ללמוד ממנו? ככה חשבתי, אבל ברור שלא אמרתי כלום. רק ישבתי מול צדודיתו, וחייכתי. מדוע? כי דווקא שם, 'במקום הכי נמוך בפתח תקווה', ידעתי שמכאן - מצפה לי רק עלייה בע"ה.

איסטרא בלגינא - קיש קיש קריא

אחרי המשפט הזה, כבר 'איבדתי' אותו סופית. הרצון להקשיב למה שיש לו להגיד, פשוט פרח ממני. היופי החיצוני שכל כך שמחתי עליו בתחילת הפגישה, הפך בעיניי לזניח ולא מהותי. ולא שלפני כן שמתי על זה דגש, כאמור, אבל אני מודה שהיה לי נעים להביט בפניו. הוא לא דחה אותי מהבחינה החיצונית, עד שהוא דחה אותי מהבחינה הפנימית. וכשזה קרה, כמעט בין רגע, יכולתי לסתור את בניין הקלפים שראיתי לנגד עיניי: לא דובים ולא יער. דבר אין בו, בעיניי, בבן אדם שמתנהג בהתנשאות כלפי אנשים אחרים. בבן אדם שמקטין אנשים גדולים באמת, כדוגמת אותו רב, כדי להרגיש 'חשוב'. דבר אין בו בעיניי, בבן אדם שלמד תורה אך לא משתמש בה כדי להתעלות מעל למידותיו הבהמיות לדרגה של אדם. דבר אין בו, בעיניי, בבן אדם שמשתמש בתורה לצרכיו, מבלי להקדים לה דרך ארץ. 

* * *

כשסוף סוף הסיוט הסתיים - חייכתי אל בן שיחי את החיוך הכי נעים שיכולתי לגייס, והודיתי לו על כך שטרח להגיע לפגישה. "אין בעיה. תודיעי לשדכן מה החלטת" - הצליח לסנן לעברי לפני שנעלמנו לכיוונים שונים, כאילו שלא ידעתי שהוא כבר החליט בשבילי. "הוא לא רוצה להמשיך", גילה לי השדכן את ה'סוד' ביום שלמחרת. 

"אהה, באמת? זו תשובה מפתיעה למדי", חשבתי ביני לביני, והרמתי עיניים מלאות רגשי תודה למעלה, לאבא שמכיר אותי הכי טוב בעולם. לאבא שידע שלא ארגיש בנוח לדחות את השידוך מעליי, ולא משנה עד כמה פגועה וחסרת אונים ארגיש. לאבא שאמר את ה'לא' בשבילי, גם הפעם.