בידור עד מוות: סבתא שלי נגד עולם הבידור

עד שסבתא שלי הייתה משתכנעת לתת לנו לצפות בתכנית או סרט... היינו צריכים לרסק שלוש כיכרות לחם יבש במטחנה ידנית, לחתוך סלט לשנים עשר סועדים, לקלף עשרה ראשי שום, לעדור ארוגות סביב חמישה עצים, ועוד כמה מלאכות שונות ומשונות כיד הדמיון הטובה עליה. רק אז היא הייתה משתכנעת וחובשת את "קסדת החייל".

כך זה היה נראה:

סבתא הייתה מתיישבת בחדר סמוך לסלון, חמושה בכוס תה, ותוך מעקב צמוד הייתה מפטרלת אחר המתרחש על המסך, לטוב ולמוטב. כשהיה עולה תוכן חיובי (לרוב בתכנית על פלאי הבריאה) סבתא היתה "יורה פרחים", ומפיה נפלטו מילות הודיה ושבח: "ישתבח שמו, תראו איך הזיקית הזו מחליפה צבעים, תראו את עוצמת הגלים, כמה כוח יש בדומם, כמה החתול הזה חכם, איך הוא יודע לשמור על עצמו מהאנטילופה, ישתבח שמו, מה רבו מעשיך השם!"

תכניות בידור היו שנאת חייה. בזמן כזה, הייתה מחדדת חושיה, דורכת את נשקה, ועוקבת אחרי כל רעיון שהועלה על המסך. כמעט אף פעם לא הייתה לנו את היכולת "ליהנות" מתכנית בידור ללא השגחה מדוקדקת ופטרולים מתמשכים לאורך כל התכנית. כמובן שאין בכך כדי להצדיק טלוויזיה בבית, אבל אפשר ללמוד ממנה לא מעט על הדאגה והאכפתיות.

בתור ילדים עדיין היינו נהנים וצוחקים. אבל המשחק האמיתי של סבתא, רגעי הדריכות עם הנשק, השאיר לנו מפלט מהתוכן ונקודה למחשבה: "למה סבתא כל כך כועסת...?"

על מנת לסנן תוכן בימינו, צריכים להתקין מערכת מתוחכמת בהרבה מאשה קשישה ועקשנית כמו סבתא שלי. ואם ננסה להתחקות אחרי מעשיה הרי שנצטרך להכפיל את כמות הילודה פי ארבעה לפחות, בכדי להציב חייל ליד ארבע מסכים: בסלון, במחשב, בחדר, בטלפון החכם ובאייפד. זה כמו לנסות למגר מחבל באמצעות מבצע "שוטר צמוד לכל פלסטיני". לכו תנסו ליילד ליד כל ילד פלסטיני, שוטר יהודי צמוד עד סוף חייו...

הנזקים של צפייה ממושכת ותכנים לא מסוננים זה כמו פלסטיני חמוש בדרך לפיגוע. אין על זה שליטה. נסו לשכנע נער בגיל העשרה לצאת מקבוצות וואטסאפ מטופשת, שחוץ מהסחות דעת ופיזור נפש לא מייצרת עבורו שום תועלת מעשית לחיים.

אני יודעת שהלכתי על דוגמא בומבסטית (ואולי לא?) אבל, לצורך העניין:

התבוננו פעם בקבוצת תיכוניסטים אחרי יום לימודים. הרגע הזה שכולם שועטים לעבר הסמארטפונים, מחברים את האינפוזיה מהאוזן עד כף היד, וצוללים לשקט תעשייתי. תמונה שלא תבייש מחלקת אשפוז בתל השומר... כאלה פתחו הרבה, באוטובוסים, בקניונים ואפילו סתם ברחוב. מחלקות אשפוז ניידות.

עכשיו, טיילו להנאתכם במחלקה ניידת, ונסו לשאול את אחד המאושפזים שאלה מטופשת כמו: "איפה זה רחוב תפוחי אדמה?"

???

אפילו ה"למפה" תענה לכם יותר מהר.

על תכנים אני לא מדברת. זה מזעזע בעיני שתלמיד יושב בשיעור ובוהה בי במבט שאומר: "המורה, צאי לי מהעיניים, השחקן בסרט פי מאה יותר מעניין ממך!" הדמיון הפרוע שעל המסך התפרץ לתוך המציאות העכשווית שלו, וככה הוא חי. לכו תתווכחו עם ה"מציאות" שלו...

דבר חד משמעי אחד למדתי מסבתא שלי:

סבתא שלי מעולם, אבל מעולם, לא סמכה על עורכי תכניות הילדים, לא על השחקנים, וגם לא על רשות השידור. מבחינתה היא הדמות המחנכת, ורק לה יש את הזכות להכניס או לא להכניס תוכן לליבם הרך של הילדים. היא מעולם לא חשבה שמסך הוא בייביסיטר וזמן מנוחה. להיפך, רגעי המסך היו רגעי עמל ועבודה עבורה, שבהם דרשה מעצמה להתאמץ ולהשגיח עד לפרטים הקטנים. אפילו איך קילפנו את השום, או איך הדחנו כלים, לא עניין אותה כמו מה יקרה לנו יום אחרי שנצפה בטלוויזיה. היה לה אכפת. היא ביקשה לשמור על התום והטוהר של הילדים.

גם לכם אכפת?