רבות מחשבות בלב איש: דבר תורה לפרשת ויחי

"אמא, היום בשיעור כימיה ערבבנו כמה חומרים ועשינו ניסוי מיוחד במינו", בישר יוני לאמו בהתלהבות נרגשת. השמחה פרצה מכל תו בקולו, והוא כמעט ריחף בצעדי אושר.

"אני שמחה לשמוע שאתה נהנה מבית הספר", השתתפה האם בשמחתו. "כל בוקר אתה מתלונן כמה אתה לא רוצה ללכת לשם. אז אני מבינה שממחר כבר תלך בשמחה".

"הייתי שמח ללכת", ריצד זיק שובבות בעיני יוני, "אבל בעקבות הניסוי אין לי לאן..."

(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

***

יעקב משביע את יוסף לפני פטירתו שיוציא את גופו לקבורה מחוץ למצרים. הטעם הראשון שרש"י מביא לכך הוא: "סופה להיות עפרה כינים ומרחשין תחת גופי". יעקב לא מעוניין שירחשו תחתיו כינים לאחר פטירתו. אלא שהסבר זה טעון ביאור: בארץ גושן לא היו המכות, ויעקב – לו היה נקבר במצרים – היה נקבר בגושן. אם כן, מה יש לו לחשוש מן הכינים?

חייבים אנו לומר, שלא הכינים כפשוטן הן אלו שטרדו את מנוחתו של יעקב, אלא שאדמת מצרים הינה אדמה טמאה, והכינים הן סממן נוסף לכך שהאדמה גרועה מבחינה רוחנית לקבורתו של צדיק, ולכן נימק יעקב ברמז את הסיבה לכך שאינו רוצה להיטמן במצרים.

לעומת זאת, המילים האחרונות בחומש בראשית הינן "ויחנטו אותו (את יוסף) ויישם בארון במצרים". הסיבה לכך ידועה ומפורסמת לכולם שיוסף השביע את בני ישראל לפני מותו שלא יצאו ממצרים ללא עצמותיו, וכיון שלא רצו המצרים שיצאו בני ישראל ממצרים, החביאו את עצמותיו במקום שיקשה על הוצאתן.

תורה היא וללמוד אנו צריכים: זה שכרו של יוסף הצדיק, להיות טמון בארון מתכת בנילוס במקום בקבר מכובד?!

ומיוסף ליוסף, נעבור לסיפור המוכר בגמרא (שבת קיט:) על "יוסף מוקיר שבת", תואר שהוענק לו ע"י חכמי התלמוד. בשכנותו של יוסף מוקיר שבת גר נכרי משופע בממון רב, אמרו החוזים בכוכבים לגוי שאת כל נכסיו יירש יוסף מוקיר שבת. הגוי מכר את כל נכסיו המרובים וקנה בהם מרגלית יקרה שאותה טמן בכובעו.

כאשר עבר מעל הגשר הנטוי על הנהר, באה רוח והעיפה את כובעו אל תוך המים. הגיע דג גדול שבלע את הכובע והדייגים שצדו את הדג בערב שבת אמרו שהיחיד שיכול לקנות דג כה גדול בשעה כה מאוחרת הוא רק יוסף מוקיר שבת. הביאו לו את הדג וכשפתחו מצא בו את המרגלית שנמכרה לאחר השבת ב"שלוש עשרה עליות של זהב".

ואנחנו צריכים להבין: מה מעניינת אותנו כל ההקדמה של הסיפור עם הגוי העשיר שהחוזים בכוכבים אמרו לו שנכסיו יעברו לידי יוסף. הסיפור יהיה בעל מסר פחות לגבי כבוד שבת, אם נדע רק שיוסף מוקיר שבת קנה דג לכבוד שבת ומצא בתוכו מרגלית יקרה?

התשובה לכך נפלאה ומחזקת: הגוי ששמע על כך שרכושו יעבור ליוסף, ניסה תחבולות שונות בכדי למנוע את העברת הרכוש. אבל הפעולה שלו גרמה לכך, שבמקום להביא לנפילת מחירים בשוק, הפסדים צורבים מבחינה פיננסית בכיסו של הגוי – מה שיאלץ אותו למכור נכסים שאט-אט יעברו לידי יוסף, הוא פשוט עשה לבורא עולם עבודה קלה בהרבה: מכר את הרכוש וכינס את כולו באבן אחת, האבן הגיעה ליוסף מוקיר שבת – ואנחנו הרווחנו סיפור נפלא!

נשוב ליעקב שלא רצה להיקבר במצרים משום עפרה הטמא, וליוסף שנקבר בנילוס בארון מתכת. כיון שיוסף הבין מיעקב שלא רצוי להיטמן במצרים מחמת טומאתה, הכניס הבורא בלב המצרים את המחשבה שיוכלו למנוע מישראל לצאת ממצרים, בכך שיחביאו את ארונו של יוסף בנילוס. המים, כידוע, אינם מקבלים טומאה...

בדיוק באותה פעולה שרצו המצרים להתחכם עם הבורא, הם בעצם שירתו את המטרה העליונה: שיוסף לא יצטרך להיקבר באדמת מצרים הטמאה. וכאשר הגיעה עת הגאולה – דבר לא עזר למצרים. ארונו של יוסף פעפע מן הנילוס ועלה ומשה לקח אותו עמו.

***

אין מישהו מבין הקוראים שחלילה מנסה להתחכם נגד הבורא ביודעין. אך את זאת עלינו להפיק מן השורות הנ"ל: לעתים אנו מנסים לפעול בדרכים שונות ומשונות כדי להשיג מטרה מסוימת (כאותם ילדים שערבבו חומרים כימיים בניסיון להשיג תוצאה), אך כאשר רצון הבורא הוא שדבר מסוים יתבצע – הפעולות של האדם שייעשו בכדי למנוע מאותו דבר להתרחש, בסך הכל יקצרו את התהליך ויביאו בדיוק לרצון הבורא בדרך מהירה יותר. מרצון האדם לא יישאר מאומה. כמו שאמר הילד בתחילת המאמר – אין בית ספר...