גאולה כל יום: דבר תורה לפרשת ויחי

פרשת ויחי מתארת את הרגעים בהם נפרד יעקב מילדיו, סמוך לפטירתו.

במעמד הפרידה, יעקב מאפיין את כל אחד מבניו, מיידע אותו מהו ייעודו העיקרי בחייו, ומהו חלקו בבניית "הפאזל" שנקרא עם ישראל. 

ליעקב היו גם נכדים רבים, אולם הוא מעניק ברכה מיוחדת רק לשניים מהם, לאפרים ומנשה – שני בני יוסף, שנולדו במצרים.

וכך מברך יעקב את שני נכדיו: "וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר: הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מח, טו-טז). יעקב – אשר חי חיים לא פשוטים ומלאי ניסיונות, אומר ליוסף, שהוא מאחל לבניו, שאותו מלאך הרגיל לשמור עליו בכל צרותיו, הוא גם ישמור ויברך את שני הנערים.

(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

חכמים מעיינים במילותיו של יעקב, והם שמים דגש על המילים: "הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע". יעקב מכנה את אלוקים בכינוי "הרועה" - "האלוקים הרועה אותי מעודי ועד היום הזה" – רועה מלשון רועה צאן. כפי שרועה שומר על צאנו בחמלה ובמסירות, ודואג להם למרעה ולמזון יום יום, כך יעקב מרגיש שבורא עולם "רועה" ומנהיג אותו, שם עליו את עיניו ודואג לשלומו ולפרנסתו דבר יום ביומו. בנוסף, מזכיר יעקב גם את "המלאך הגואל אותי מכל רע" - את השמירות המיוחדות להן הוא היה זקוק במהלך חייו רוויי התלאות.

יעקב מזכיר "בנשימה אחת" גם הודאה לבורא עולם על שגרת היום יום, וגם הודאה על שמירה ברגעים קשים במיוחד.

טמון כאן מסר משמעותי לכל יהודי באשר הוא, וכך כותב המדרש: "רבי אליעזר אומר – הקיש גאולה לפרנסה (הרועה), ופרנסה לגאולה. מה גאולה פלאים, אף פרנסה פלאים. מה פרנסה כל יום, אף גאולה כל יום" (ילקוט שמעוני).

נבאר את דבריו:

במבט שגרתי, מצטייר מעשה של גאולה מיוחדת מצרה, כהארה שמימית מופלאה וכהשגחה פרטית מיוחדת, בעוד שפרנסתו של אדם, מצטיירת כפרי עמל אנושי וטבעי. יעקב אבינו מגלה לנו, שמצד האמת, גם פרנסה יומיומית וגם גאולה מיוחדת מצרה, שניהם נגרמים כתוצאה מהשגחה פרטית מיוחדת. לכן יעקב מזכיר באמירה אחת את שני סוגי הגאולות – את הגאולה הנראית כגאולה, ואת הגאולה הנראית כטבע. 

נסביר יותר: אחד הפסוקים המפורסמים אודות פרנסת האדם הוא הפסוק: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג). קללה זו נאמרה בעקבות חטא אדם הראשון. רבים סוברים, שכתוצאה מהקללה, זיעת האדם היא היא המביאה את פרי הפרנסה. אולם זו טעות! בעיקרו של דבר, גם לאחר חטא אדם הראשון, אדם ניזון רק מידו הפתוחה של הקדוש ברוך הוא. אולם קודם החטא, היה האדם ראוי לקבל מתנה גלויה מידו של הבורא, ופרנסתו באה אליו ברווח וללא כל מאמץ, ועכשיו, לאחר החטא, הוצרכה אותה מתנה להתלבש בדרכי הטבע. אין אנו זכאים עוד לנסים גלויים, והיזע והיגיעה הם התנאי לקבל את מתנת הפרנסה.

כעת נבין את אמרת חכמים: "קשים מזונותיו של אדם לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף". מהיכן הסיקו חכמים מסקנה זו? דוד המלך בספר תהלים מודה לבורא: "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", באותו פרק בו הוא מודה: "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהלים קלו). אותה מידה של חסד אמורה בשתיהן, ושתיהן מזקיקות אותו מטבע לשון של הודאה.

"נמצאנו למדים, כי הגאולה הנזכרת כאן (אצל יעקב אבינו), איננה גאולה מסכנה מיוחדת, אלא היא מציינת את אותה גאולה שאנחנו זקוקים לה יום יום – לא פחות מהפרנסה. שתיהן, פרנסה וגאולה, אינן תוצאות לסדר הכללי שהשם קבע לעולמו, אלא הן פעולות ההשגחה הפרטית. אדם ישר ונקי כפיים, השוחר את לחמו רק בדרך היושר והמוסר, אם אדם זה ימצא את פרנסתו בדרך זו, אין זה אלא פלאים, מתנה מתמדת של פלאי ההשגחה האלוקית... ואדם המתהלך בדרך המוסר, אם הוא ניצל מהפגעים הפיסיים והחברתיים המאיימים עליו בעולמו, הרי גם הוא זקוק לגאולה אלוקית מתמדת" (רבי שמשון רפאל הירש, פסוק טז).

הרב הירש מוסיף, שחכמים בתורת הנסתר מגלים לנו, שגם כשאנו יושבים ברוגע ובשלווה, מסבבים אותנו מזיקים רבים שאין אנו מסוגלים לראותם: "אילו ניתנו לנו עיניים לראות – אומרים חז"ל – הרי היינו רואים היאך אנחנו מוקפים מזיקים בכל מקום ובכל זמן. היאך יסודות מחבלים באים להזיק אותנו בעולם הפיסי, והאמור בעולם הפיסי אמור בוודאי גם בעולם החברתי. ווי לנו אילו ראינו את כל אלה. אשרינו שאין אנו רואים את הסכנות המאיימות על נפשנו כל רגע בעולם הפיסי, אשרינו שעינינו לא תראה את מזימות הקנאה והרשע, את הפורענות והאסון העוברים עלינו כל עת וכל שעה בחיים החברתיים. הנה - זה הרע שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידיו בכל רגע, והוא מצילנו בכך שאין אנחנו מכירים בעצם הסכנה".

זו אחת מצוואותיו של יעקב אבינו, ובידיעה זו מסיימים אנו את ספר בראשית. ידיעה זו חשובה היא מאוד, ובפרט לקראת הספר הבא - ספר שמות, העוסק רבות בנסים שמעל הטבע – ניסי מצרים, ניסי המדבר ועוד. עלינו לזכור, שהטבע כולו הוא נס, לא פחות מניסי מצרים...