למדוד מחדש את מצב הרוח: דבר תורה לפרשת שמות

"מחקר חדש מגלה שנשים משתמשות בפי-שניים מילים בכל יום, ביחס לגברים", נופף בעל בהתרסה למול רעייתו בעיתון היומי. "אולי תפסיקו לדבר כל כך הרבה?"

רעייתו כמובן לא נותרה חייבת. "זה בגלל שאנחנו צריכות לחזור על כל משפט שאנו אומרות לכם פעמיים".

הגבר הנבוך קפא ושאל בחוסר הבנה: "מה הכוונה?"...

* * *

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה..." בספר "שבות יהודה", לג"ר יהודה אלבז (חי לפני כמאתיים שנה), הקשה: מדרך העולם, כאשר אחד מציק וגורם רע לזולתו, ולאיש רע המעללים קורה אסון – אזי לסובל, למרות שהוא עדיין מצוי בסבלו, יש נחמה מסוימת בכך שזה שגורם לו רעה סובל ומתייסר.

בפסוק משמע להיפך, שיש קשר בין הדברים: בגלל שמת מלך מצרים (דהיינו, לקה בצרעת) נאנחו בני ישראל מן העבודה. והדבר טעון ביאור.

בחנותו הזעיף האופה פנים לגוש החמאה שנחבצה אצל החלבן. הגוש אמור היה לשקול 200 גרם, אבל הוא נראה לו קטן באופן חשוד. המאזניים נשלפו, הגוש הונח על המשקל כשנגדו משקולת בת 200 גרם, החמאה עמדה בבירור מעל קו המשקולת, והכעס העז נמהל בחיוך מנצחים קטן: 'אני אלך לתבוע אותו אצל השופט'.

כדי להיות בטוח בכך, שקל האופה משך מספר ימים את הגוש ותיעד את התוצאות בפנקס קטן, צעד אל שופט הכפר והזמין את החלבן הרמאי למשפט. החלבן קיבל הזמנה מן השופט והגיע לראות במה דברים אמורים. הוא הכחיש מכל וכל שהוא מרמה את לקוחותיו.

השופט ניסה להבין עם מי הצדק, ופנה אל האופה: "אתה טוען שמשך מספר ימים החמאה שוקלת פחות מ-200 גרם. כיצד בדקת זאת?"

האופה משך בכתפיו: "יש לי משקל בחנותי, עליו מעמיד אני משקולת של 200 גרם ותמיד גוש החמאה נמצא בכף הנגדית כשהוא גבוה יותר. הוא קל יותר". כעת פנה השופט לחלבן: "מה תאמר כנגד טענה זו?"

החלבן סיפר לשופט: "בכל בוקר מקבל אני כיכר לחם מן האופה בפתח חנותי. על פי ההסכם בינינו משקל הכיכר הוא 200 גרם, ואני בתמורה משלם לו בתוצרתי – גוש חמאה השוקל 200 גרם. את משקל החמאה אני מכוון בדיוק נמרץ כפי משקל הלחם שאני מקבל ממנו. אם הוא טוען ששקל את החמאה ומשקלה נמצא חסר, לא בי האשם והרמאות, כי אם בו"...

בעל "שבות יהודה" מבאר יסוד בתורת הנפש שכל אחד מאיתנו, מן הסתם, מכיר מניסיון אישי: כאשר אדם בקו הבריאות, ענייניו מסודרים פחות או יותר במקומם, והכל הולך כשורה – קל לו להראות פנים שוחקות לזולתו, לשמוח בשמחתו ולהיות טוב ורך כלפיו.

אולם כאשר האדם סובל מייסורי הגוף, או עסקיו במצב גרוע וכיוצא בזה, הרי שגם יחסו כלפי הזולת משתנה לרעה. מוחו וליבו טרודים בצרתו והוא אינו פנוי כלל להעניק מעצמו לסובביו חיוך או מילה טובה, בעיקר אם הדבר כרוך בקושי.

מעתה נבין מדוע דרשו חז"ל: "וימת מלך מצרים – נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם" (רש"י). מי גילה רז זה לחז"ל שנצטרע? שמא באמת המלך מת ונפטרו ישראל מעולו עד שיקום מלך חדש? אלא שחז"ל הבינו מלשון הפסוק שאנחתם של ישראל קשורה במיתתו של מלך מצרים גופא.

על כרחך שלא מיתה רגילה יש כאן, כי אם ייסוריו של פרעה שגרמו לו להכביד עולו על ישראל. לכן אף שהוא חשוב כמת, לא היה מקום לבני ישראל לשמוח ששונאם מיצר ומצטער – משום שהדבר עלה להם בילדים שנלקחו לרפואה אכזרית עבור המלך, וכן בהכבדת עול העבודה עליהם.

* * *

המחשבות רצות במוחנו לא אחת: 'הוא הסתכל עלי במבט עקום', 'ברור לי שהוא מתרחק ממני למרות שלא עשיתי לו כלום', ועוד מחשבות של הפניית ביקורת ליחס שקיבלנו מן הזולת.

ברוב המקרים אנחנו כלל לא צודקים והדמיון שלנו עובד שעות נוספות. אבל גם כאשר "שקלנו את הדברים", והתברר שיש צדק בחשד שלנו והצד השני היה לא בסדר, עלינו לבדוק האם לא ההתנהגות שלנו היא זו שגרמה לו להגיב בפרצוף חמוץ. אולי חוסר ההבנה שלנו גרם לו "לדבר פעמיים", כדי להסביר לנו בצורה ברורה, ואנו כועסים עליו שלא בצדק.