"מילת המפתח היא כניעה לאלוקים": גבריאל ששון, ששכל שבעה מילדיו בשריפה בברוקלין, מדבר

בלילה אחד, ליל שבת, העשרים ואחת במרץ השנה, התהפכו חייהם של גבריאל ששון ואשתו. בערך בחצות, הבית שבו גרו בשכונת בדפורד בברוקלין עלה בלהבות, ושבעה משמונת הילדים נספו בלהבות. מתוך הבית הבוער קפצו האם ובתה ציפורה משני חלונות שונים, לחצר הבית. האם גילה נכוותה באורח קשה מאוד, ובתה ציפורה, נכוותה באורח בינוני. גבריאל, אבי המשפחה, היה באותה שבת בסמינר במנהטן, ואותר בשבת בבוקר, אחרי התפילה, באחד מבתי הכנסת שבהם התקיים הסמינר. המשטרה הגיעה למקום ואיתרה אותו.

גבריאל ששון נע בתקופה זו בין ירושלים וארצות הברית, ונמצא כעת כאן, בארץ. הוא בא לחזק את עם ישראל, ומתכוון לתת הרצאות ודברי חיזוק בכל מקום שאליו יזמינו אותו. בשיחה הזו ביקשנו לחזור עם גבריאל לימי האסון, להיזכר בהספדים שנשא, שנגעו לכל יהודי באשר הוא שם, ולהבין מאין הוא מקבל את הכוחות להמשיך הלאה.

איך איתרו אותך? מתי הבנת את גודל האסון?

"באותה שבת הייתי בסמינר במנהטן. פרט לנסיעות לארץ ישראל, זו הייתה הפעם הראשונה שאני עוזב את הילדים והאשה בשבת. לפני שנכנסה שבת, דיברתי עם אשתי ועם הילדים ואיחלתי להם שבת שלום. לפני שבת ניתקתי את הטלפון. אחרי האסון, גיסי הודיע למשטרה שדיברתי עם אשתי והילדים בערב שבת, ודרך איתור שיחת הטלפון הם ידעו איפה אני נמצא.

"המשטרה הגיעה לבית הכנסת בדיוק כשסיימנו שחרית. השוטרים אמרו לי שאני חייב לבוא איתם. אמרתי להם, שבת, אני לא נוסע. הם אמרו לי, אתה חייב לבוא איתנו לתחנת המשטרה בברוקלין כי אשתך ובתך בבית החולים. פרצה שריפה בבית. אמרתי להם, קחו אותי ישר לבית החולים. הם לקחו אותי לתחנת המשטרה, לשם הגיעו גיסי, בעלה של אחותי, ויענקי וינר, ראש ארגון "מתעסקים". הם בישרו לי.

"צעקתי צעקה גדולה. הגיעו רופא וחובש לתת לי זריקת הרגעה אבל סירבתי. לא רציתי לטשטש את גודל האסון, רציתי לתת לראש ולגוף לדעת ולהבין מה קרה. לא רציתי להקפיא את הרגשות. באופי שלי אני נגד כדורי הרגעה ודיכאון. המוח שלי ישר עבר לפרקטיקה של המצב, למחשבות מעשיות, רציתי לראות את אשתי ובתי, ונסעתי לראות אותן בשני בתי חולים שונים. שתיהן היו מורדמות. זה היה מראה קשה. כשראיתי אותן הבנתי את חומרת השריפה.

"לא אני זיהיתי את הגופות. גיסי זיהה אותם. לא רצו שאראה אותם, זה היה מראה קשה מדי. אני רק נישקתי אותם אחד אחד מבעד לתכריכים. מיד שאלתי על סידורי ההלוויה, ואיפה יקברו ילדי. כמובן שלא הייתה שאלה, רק בארץ ישראל. הילדים שלי נולדו בארץ וחיו בארץ עד לפני שנתיים. בקהילה החלבית של ברוקלין, מצאו שורה שלמה בהר המנוחות בירושלים, שנשמרה עבור נפטרים מהקהילה החלבית. הרב עוזרי, בשיתוף רבנים ועסקנים מהקהילה הסורית, דאגו לחלקה ולמסע ההלוויה, שיצא מבית הלוויות בברוקלין, לכיוון שדה התעופה ג'יי אף קיי, לטיסת אל על לארץ. על אותה טיסה ליוו אותי כמאה קרובי משפחה ורבנים גדולים מהקהילה הסורית בברוקלין.

"חיפשתי את הגרין קארד שלי בשביל הטיסה. נכנסתי לבית שנשרף בניסיון למצוא שם משהו, וכשראיתי את הבית הבנתי שהשריפה התחילה מהמטבח ועלתה לחדרים. בלילות שבת הילדים שלי היו ישנים יחד, לעשות כמו מחנה קיץ. וכך הם נפטרו ביחד".

 

ברוקלין הייתה המומה

ביום ראשון, יום ההלוויה, נסגרו כל הרחובות הראשים של ברוקלין, והרחובות שמובילים לשדה התעופה. המונים הגיעו לבית הלוויות שומרי הדת. זה היה מסע הלוויות העצוב ביותר שיצא מהקהילה היהודית בברוקלין. בעלי המסעדות באזור סיפרו שביום הלוויה אף לקוח לא הגיע. תמונותיו של גבריאל ששון הופיעו בכל העיתונים, ואנשים מכל גווני האוכלוסייה הגיעו להזדהות עם צערו. היו שהגיעו לפתח הבית השרוף, הניחו פרחים והדליקו נרות. בתחילת הרחוב עמדו שתי מכוניות של מכבי אש, והכבאים חילקו לעוברים ושבי גלאי עשן.

בחניה עמד עדיין המיני ואן האפור, הרכב שבו היו מסיעים ההורים את ילדיהם לבית הספר. במכונית עדיין נשארו סימנים מהילדים שרק ביום שישי האחרון הוסעו לבתי הספר: שאריות של שקיות ממתקים, תיקי בית ספר, וכיסא מושב לגיל הרך.

גבריאל, איך עמדת בלוויות?

"אני חושב שלא הייתי צלול. הרגשתי שאני נמצא בעולם דמיוני שלא שייך אלי. לא הכנתי שום הספד, אבל נשאתי שלושה הספדים, בברוקלין ובארץ. הספדים שלא הכנתי, שיצאו מהלב".

ההספדים שנשאת עוררו לבבות, נגעו להמון אנשים. איך אתה מסביר את זה?

"הכל יצא מתוך מעיין של כאב, של התורה שלמדתי, ומתוך חוויות של אהבה ונחת, של גידול הילדים. התורה הקדושה מספרת לנו על נסיונות קשים שעברו אבותינו. ובתת ההכרה אתה מבין, מי מנהל את המחזה פה, בעולם הזה. אתה מבין שלאף יצור אנושי אין שליטה, ואין כוח לקבוע את גורלו או את גורל ילדיו.

"לקבורה של הילדים הגיעו המוני עם ישראל. הרגשתי פתאום שהכאב הפרטי שלנו הפך לכאב לאומי. מין כזאת אחדות. חבר נתן לי את הבית שלו לשבת שבעה, ברמת אשכול בירושלים. המונים הגיעו לנחם אותי. ישבתי שם שלושה ימים, וחזרתי לשבת בברוקלין שלושה ימים. ישבתי בבית הכנסת של הספרדים בשכונה. רציתי להיות קרוב לאשתי ולבת שלי. גם לפה הגיעו המונים, מראשי הקהילה ועד תושבים מקומיים שבאו לבכות איתי ולנחם".

ישבת שבעה לבד?

"כן, אשתי והבת שלי לא יכלו לשבת, הם היו פצועות קשה מדי. אבל הרגשתי כזאת אחדות של העם היהודי. בכו איתי, סעדו אותי".

מתי התחלת לעכל את מה שקרה?

"אחרי השבעה, מיד התחלתי לרוץ בין שני בתי החולים, להיות עם הבת שלי ועם אשתי. נסעתי לארץ לשלושים, ונשארתי בפסח בארץ. התארחתי אצל חברים שאין להם ילדים, שלא יכאב מדי. אחרי השלושים, הרגשתי שאני חייב לבחור: האם אני רוצה לחיות, או לא? וככה, פתאום, הורדתי את כל התובנות שלמדתי מהתורה. ואמרתי לעצמי, קום, תגזור ציפורניים, תתגלח, ותבחר בחיים. יש לך עוד עבודה לעשות במסע הזה של החיים.

 

כל החיים בניתי אמונה – ועכשיו הגיע המבחן

חגית אביכזר, שמשפחתה חיה בשכנות למשפחת ששון והתפללו איתם בבית הכנסת, סיפרה: "כבר באותו הלילה הבנו את גודל האסון. כל השכונה הייתה ערה. אבל לא עיכלנו, קיווינו לטוב, קיווינו שהילדים ינצלו. אלה היו ילדים מיוחדים, אכפתיים. זן מיוחד של ילדים, שלא פוגשים כל יום. תמיד היה משמח אותי לראות אותם חוזרים ביחד מבית הכנסת בשבת בצהריים. הם היו משפחה טובה, עם תקשורת מצוינת ביניהם.

"אחרי האסון, כשהמורה הביאה לי חלק מהעבודות שהילדים הכינו לפסח, כדי לתת אותם למשפחה, התחלתי להבין שהם לא יחזרו. זה אירוע קשה לקהילה שלנו ולעם ישראל כולו". 

"מילת המפתח שלי בעבודת השם היא כניעה. להיכנע, להיכנע, להיות כנוע לקדוש ברוך הוא. הוא מנהל את העולם. התחלתי להבין שבאמת, העולם הזה הוא דמיוני. כל מה שעבר עלי בחיים, מילדות לבגרות, הוא דמיוני.

"הפכתי מאיש פרטי ומשפחתי לאדם ציבורי. פתאום התחילו להזמין אותי לתת הרצאות של חיזוק באמונה. התחילו להגיע אלי אנשים שצריכים עידוד, צעירים שרצו להתאבד עם רקע של דיכאון וניטלת סמים. אנשים עם בעיות רפואיות. פתאום הגיעו מקרים קשים שביקשו להישען עלי, ואני, שעוד לא עיכלתי את האסון, מוצא את עצמי עסוק בלעודד אחרים.

"אנשים שואלים אותי, איך קמת ביום שאחרי האסון? אני צוחק ואומר, אני חייב לקום לתפילת שחרית, אני עבד השם, זה מה שאני מרגיש. עד האסון הייתי אדם מופנם וצנוע בעבודת השם שלי, שמרתי אותה לעצמי. פתאום אנשים רוצים ממני כלים של אמונה, ומהר מאוד הבנתי שזה ייעוד. ואני מתכון להגיע לכל עם ישראל, להיכן שאני יכול לעזור".

תוכל לספר לנו על חייך לפני האסון?

"תמיד אהבתי להיות עם הילדים שלי. לא עבדתי, רק למדתי תורה, וברוך השם, אבי השאיר לי הכנסה קבועה. הכל השקעתי בילדים ובאשה. לי ולאשתי הייתה הנאה גדולה לשבת וללמד אותם. היינו יוצאים להמון טיולים בארץ, וגם פה בניו יורק. היינו עושים מכל חג ומכל שבת חוויה משפחתית. הייתי יושב איתם הרבה, מדבר לליבם, מחדיר בהם ערכים, שומע אותם. אהבנו לשיר ביחד.

"כמה שבועות לפני האסון, החלטתי להיכנס איתם לאולפן ולשיר את השיר של יעקוב שוואקי, "אל תבכי  עוד ירושלים" . הם כל כך אהבו את השיר הזה: "לא עוד בכי, ירושלים תאירי באורך פעם נוספת,  ירושלים אנחנו צריכים לראותך גאה שוב, על הר השם, ואז לא נבכה יותר, ירושלים". שמעתי שהיום יעקב שוואקי מקדיש את השיר לעילוי נשמת ילדי.

"הילדים שלי נולדו כולם בירושלים. גרנו שם חמש עשרה שנה, ברובע היהודי ובשכונת הר נוף. הם היו ילדים ירושלמים. למרות שבכל מקום השכנים אמרו שיש להם סגנון אחר, הם היו מין שילוב, ירושלמים, ישראלים ואמריקאים".

איך הגעתם מהארץ לברוקלין?

"חיינו כאן שנתיים עד האסון. רצינו להשאר בארץ, שהילדים יגדלו וילמדו בירושלים, אבל המשפחה הייתה פה ורצינו להיות קרובים אליהם לתקופה. הלב לא רצה לעזוב את הארץ. התגעגענו לירושלים".

איך אתה מתמודד עם המחשבות שהדברים יכולים היו לקרות אחרת?

"המחשבה הזו עולה בי הרבה. יש כעסים. אבל אז אני נכנע לרצון השם. המנטרה שלי היא הכנעה. כשאדם מכניע את עצמו לקדוש ברוך הוא, אז מתחילה ההבנה. אני מתחיל להבין שזה צריך היה לקרות. עד האסון הייתי עבד השם, אבל חייתי את חיי הפרטיים. לומד תורה, מתפלל עם כוונות, הייתי אדם פרטי שחי עבור משפחתו. פתאום התחלתי להבין את הדברים ברובד עמוק יותר. מה העבודה שלי פה ביקום? מה השם רוצה ממני? הוא רוצה שאחזק אנשים, שאקום ואעזור לאחרים לקום, להמשיך את מסע החיים. להפוך לאדם מאמין, מקיים מצוות ועושה חסד. כל החיים בניתי כלים של אמונה, ועכשיו באה עלי הטרגדיה הזאת כדי לבדוק - האם אני מאמין, או שזה רק בתאוריה? האם אני מאמין בפועל? 'ובחרת בחיים'. הרגשתי את זה אחרי השלושים. אני רוצה לחיות, ויש לי בשביל מה לחיות, ויש לי עוד מה לעשות כאן".

גדלת בבית דתי? תוכל לספר לנו על המשפחה שלך?
"לא, גדלתי בבית מסורתי, בכלל ביפן. אבי היה ממוצא סורי חלבי, ואמי ממוצא עירקי. אבי עסק בטקסטיל ביפן, ונסע לארץ כדי למצוא שידוך. כך הוא הכיר את אמי, שהייתה צעירה ממנו ביותר מעשר שנים. המשפחה של אמי מחולון ורמת גן. הם התחתנו ונסעו לגור ביפן. יש לי עוד אח ואחות, צעירים ממני.

"גדלנו בקהילה יהודית קטנה ביפן, למדנו בבתי ספר אמריקאים. בחגים ובשבתות חיפשנו מניין לתפילות. כשהייתי בן ארבע עשרה וחצי, אמי חלתה בסרטן ונפטרה, היא הייתה בת ארבעים ושלוש. ואני כנער הפכתי למורד בשם. לא האמנתי בכלום. מאוד כעסתי על הקדוש ברוך הוא על מותה של אמי.

"אמי נקברה בארץ, בחולון. אבי שלח אותי ללמוד בפנימייה באנגליה, וחזרתי לארה"ב לאוניברסיטה – למדתי עסקים ופסיכולוגיה. בלימודי הפסיכולוגיה נפתח לי ערוץ הרוחניות, והתחלתי להתעניין שוב באלוקים, ולשאול שאלות. אחרי האוניברסיטה נסעתי ליפן להיות עם אבא שלי, כי הוא היה שם לבד. עבדתי שם בבנק פרטי של מיליונרים אמריקאים שהשקיעו ביפן.

"כל היום עבדתי עם מיליונרים, וראיתי את הגחמות שלהם ואת התוכניות שלהם. אני גדלתי בבית עם ערכים, ולא היה חסר כלום, וכשראיתי איך שאדם עשיר רץ להשקיע עוד ועוד כספים בשביל לעשות עוד כספים, ואיזו עבודה קשה של השתעבדות לחומר, הנשמה שלי עוד יותר רצתה רוחניות. לא הבנתי איך אפשר לרוץ ולעבוד בשביל לקנות עוד מטוסים, עוד מכוניות מפוארות, חופשות כמה פעמים בשנה.

"שאלתי את עצמי, האם זה אושר? והבנתי שלא. אז החלטתי לצאת למסע חיפוש רוחני, ונסעתי לירושלים. התחלתי ללמוד בישיבת אש התורה. חשבתי לשבת שם כמה חודשים, וישבתי שם חמש שנים. הפאזל התחיל להסתדר לי, מצאתי שלווה רוחנית. אבי היה מאוד גאה בהחלטה שלי, הוא בא ממשפחה דתית בחלב, ושמח שאני חוזר לשורשים. הוא לא הספיק לראות אותי נשוי. כשאמרתי לרב שלי שאני מוכן לשידוך, הרב של אשתי, שהגיעה מברוקלין והייתה בטיול בארץ עם חברות, הציע לי אותה כשידוך. היה בינינו חיבור טוב, השקפה דומה על הבית שרצינו, וידענו שזה זה. נסעתי להכיר את המשפחה שלה, והתחתנו בניו ג'רזי.

"אחרי החתונה חזרנו לארץ, לירושלים. שם הילדים נולדו, והיינו מאושרים. המשפחה של אשתי היו מגיעים לבקר בארץ, ואנחנו נסענו לבקר בניו יורק. לפני שנתיים, כשהגענו לניו יורק, עברנו לגור בברוקלין, בבית שבו אשתי גדלה. ידענו שזה בית זמני, עד שנחזור לארץ".