הרמוניה

ינואר 2010

בטי ישבה על הכסא המרופד מול דפי התווים הנכספים, כשידיה שמוטות לצדי גופה ברפיון. היא הביטה בפסנתר הכנף המבהיק במבט מרוחק משהו. פה אבא ישב על הכורסא במרחק מה ממנה, ונאנח אנחות חרישיות. בטי היתה מאוכזבת, מאוכזבת מאוד, היא כל כך השתדלה ורצתה וניסתה, וכל כך התאמצה לשמח. היא השיגה ממיס למברג את תווי היצירה האהובה עליו ובקשה ממנה שתלמד אותה כיצד לנגן זאת, אבל כששמע אותה מתאמנת על היצירה החדשה/לא חדשה הזו, הוא רק אמר לה "את מנגנת יפה בטי, יפה מאוד, אבל... הייתי רוצה לשמוע יצירות אחרות בבקשה. עוד היום אבקש ממיס למברג שתיתן לך משהו אחר, היצירה הזו, בטי", קולו הפך מהחלטי לשברירי לפתע, "היא לא בשבילך, היא... היא לא ש-ל-ך!". הוא רק אמר כשהוא מדגיש את הש-ל-ך באטיות.

קולו היה נוגה כמו בזמן האחרון, וזה כבר הרבה זמן. אך זה היה כ"כ חד משמעי שהוא אפילו לא הותיר מקום לוויכוח או הסברים כלשהם. הוא התיישב בכורסא באנחה והותיר את בטי המומה ומאוכזבת. "היא... היא לא שלך...". מה פירוש?, שאלה את עצמה - לא שלך? רק של מי? אה, זה... זה של... של בן! זו היצירה של בן, מה השאלה בכלל? בן הזה!. היא קמצה את אגרופה בזעם, בגללו, בגללו הכל! היא הרפתה את אצבעותיה, ובתנועה רכה, לא מורגשת, כמעט החליקה את ידה על גבי הפסנתר, מסירה פרורי אבק בלתי נראים. אז זהו, מאז בן אינו כאן - הפסנתר הוא נחלתה הפרטית. הפסנתר שלה, הכסא שלה, חוברת התווים עם המעמיד שלה, הנגינה שלה... הכל שלה!

הכל?

נראה שלא.

יולי 1997

"בנוש! מי גדול של פה?", ג´ק עמד בפתח האחוזה הגדולה ליד ערוגת הפרחים החדשה ששתל לואי, הגנן המסור שלהם, כשכולו קורן מאושר. בן הבחין בו עוד מרחוק והחיש את צעדיו הקטנים לכדי ריצה, הוא נפל אל תוך זרועותיו החסונות של אביו כאילו לא ראה אותו זה ימים ארוכים, כאילו לא רק היום בבוקר הוא נשק לו נשיקה עת יצא לגן. כך בערך היתה נראית פגישתם מדי יום בפתח האחוזה, פחות או יותר.

הם נכנסו יד ביד אל תככי הבית המרשים כשבן מלהג בהתלהבות על אודות היום שחלף עליו בגן הילדים. הם נכנסו לחדר האוכל, כשלפתע נעצר בן מפטפוטיו. "איפה מאם?" הוא שאל בטון מופתע. ג´ק חייך חיוך צופן סוד, והבעה חולמנית משהו התפשטה על פניו. "איפה מאם?", שאל שוב בן ברוגזה; "פה! אתה לא מתייחס! איפה מאם, ולמה היום העלמה אניה מגישה את האוכל, ואני לא מבין, למה את הצלחת הזו, ואיפה המפה הרגילה של הלנץ, למה הכסא שלי לא נמצא כאן, ולמה אתה חולם? פה!", שאל בקול מתפנק אך עז ביחס לגילו. ג´ק ננער מהרהוריו כשהחיוך עדיין לא מש מפניו. "ולמה אתה מחייך?", הוסיף בן עוד שאלה לרשימת שאלותיו הארוכה, ראש שחרחר הציץ בפתח החדר, "ו...ולמה אנט ליזט הגיעה אלינו פתאום?". ליזט נכנסה לחדר ונעמדה לצד אחיה הגדול. "ולמה אתה כל הזמן רק מחייך?" שב ושאל. חיוכו של פה התרחב, וליזט הפטירה בחיוך גם היא "הי איז ורי סמרט, ג´ק!". המחמאה היתה נכונה, כמו תמיד. "עכשיו, בן, אחרי שתגמור את כל האוכל יפה, יש לפה הפתעה לספר לך!", הודיע ג´ק חגיגית. "לא, קודם אני שאלתי אותך שאלות. תענה לי עליהן ואחר כך אני אוכל!", השיב בן בנחרצות מעוררת פליאה.

ליזט לא התאפקה והשמיעה צחקוק קל למול דברי אחיינה הצעיר. ג´ק לא הרשה זאת לעצמו. הוא עטה על פניו הבעה כעוסה. "בן, עכשיו אתה אוכל את האוכל עד הסוף, ויותר אתה לא מדבר כך לפה! או.קיי?", אמר בחומרה. בן לא היה רגיל לנזיפות בדרך כלל, אבל הוא היה מספיק גדול וחכם כדי להבין שעכשיו הוא צריך לשתוק ולא להגיב, אך עם כל זאת הוא חש עצמו מעט פגוע. הוא הרכין ראשו אל הצלחת, ואכל הכל בדממה ובמהירות. "ועכשיו", חזר ג´ק לעטות על פניו את האושר, "עכשיו ההפתעה!", גם ליזט היתה מרוגשת וגם מעט דרוכה לראות את תגובת הקטן למשמע הבשורה המרנינה, היא הטתה את ראשה קדימה מעט. בן, כאילו שכח את נזיפתו של אביו, החל להמטיר את שאלותיו הקודמות, בשינויים קלים, ובתוספת שאלות מצטברות, כמובן.

"נו? אתה כבר מגיע, פה?", בן היה חסר סבלנות בעליל, "סבלנות בן, סבלנות! איזה מן אנגלי זה בלי סבלנות?", נאנח ג´ק מחדרו. בן כבר עמד ליד דלת הבית כשהוא לבוש במיטב בגדיו ופניו רחוצים למשעי, הוא היה נרגש וסקרן לראות את התינוקת, במוחו כבר עמדה סדרת שאלות לשאול את מאם, כשיגיעו לבית החולים...

איכשהו, בסוף, אחרי שבן גמר להחליט שבטי הקטנה הכי דומה לו והודיע נחרצות שאין טיפת דמיון בינה לבין אנט ליזט, ואחרי שנגמרו כל מאגרי שאלותיו הבלתי נדלים, הם עזבו את בית החולים לכיוון הבית. "מה זה ג´ואיש?", שאל בן לאחר דקות ארוכות. ג´ק שתק, לא יודע מה לענות, "פה! מה זה ג´ואיש?", שב בן על שאלתו. "זה שם של עם", ענה ג´ק קצרות, אך בן לא הסתפק בזה. "למה אמרת לאיש הזה שם, שקרא לך להתפלל, שאין לך קשר היום לג´ואיש? מי זה העם הזה? איך הם נראים? איפה הם גרים?...", ג´ק עצר את רצף השאלות. "אמרתי לו כי ככה הייתי צריך לומר לו", הוא החליט לענות רק על החלק הראשון בשאלה, ונאנח. יותר מדי הוא נאנח היום. בן כמעט חזר על שאלותיו בשנית, אלא שג´ק המשיך, בנוקשות. "ודי, מספיק כבר לשאול שאלות, די, מספיק!", נזיפה שנייה להיום, מה יהיה?

מאם חזרה הביתה עם בטי התינוקת ובן היה מאושר. הוא התנדב לנדנד אותה כשבכתה ולדחוף לה מוצץ לפה, והכי הוא אהב לגרור אותה בעריסתה לחדר האורחים הגדול ליד פסנתר הכנף ולהשמיע לה את נגינתו. הוא היה אז רק בן חמש וכבר ניגן ברמה גבוהה. ג´ק ומרי, אמו, כבר תפרו לו עתיד בעולם המוסיקה, עתיד מזהיר, אך אותו עניינו כרגע עניינים אחרים, הוא רשם לעצמו לברר מי זה ומה זה ג´ואיש מלבד שזה עם, למה פה אמר לאיש עם הסקאל כאפ (כיפה) שהוא לא בא להתפלל איתו כי רק פעם הוא היה ג´ואיש, ואם כל האנשים באנגליה גם היו פעם ג´ואיש ולמה היום כבר לא.

ועוד משהו, לבקש ממיס למברג ללמד אותו שיר עם של ג´ואיש.

ספטמבר 2009

"טום?"

"כן, ידידי", ענה טום מעם הצלו, מכניס אותו לנרתיק בזהירות מופלגת.

"אתה יוצא עוד מעט?".

"לחדר האוכל? לא".

"לא, לא לחדר האוכל".

"אז לאן כן?" הוא סיים את התעסקותו בכלי הנגינה החביב עליו, "מה השאלה? להיכן אני אמור לצאת?", כיתף את הנרתיק בעדינות.

"לכיוון הפנימייה, החדרים", כך זה בקולג, כל אחד והכלי החביב עליו, וכל אחד כאן אוהב את הכלי שלו ושומר עליו בהתאם,

"לא לכיוון, לשם ממש!" .

"מצוין, אז נלווה אחד את השני, מה?" כל אחד והכלי שלו וביחד אנחנו בונים הרמוניה מושלמת, יצירה אחת. הרצה אחד המרצים בשבוע שעבר, עם פתיחת סמסטר א של השנה ואם יחסר כלי אחד או אולי אפילו תו אחד, היצירה לא תהיה היא, ההרמוניה, יהיה חסר בה משהו. הוא דיבר על המוסיקה והנגינה כאילו בזה תלויים חייו, כאילו זה הילדים שלו.

"לא, מה פתאום" נבהל טום, "הנרי רייך עושה איתי את הליווי!"

"מה?" לקח לבן כמה רגעים כדי להבין שטום שח על משהו אחר לחלוטין והוא פרץ בצחוק משועשע. "לא התכוונתי ללוות אותך בפסנתר, ממש לא..." ככה זה כשכל מה שיש בראש זה מוסיקה, תווים, יצירות וליווי.

"מה, יש לך עוד כלי?" הסתקרן עכשיו טום.

בן שוב צחקק, "התכוונתי שנלווה אחד את השני בדרך, כלומר לחדר".

"אה, סורי, חשבתי שאתה רוצה לעשות לי ליווי ביצירה החדשה שאני לומד כעת, הייתי שקוע בה כ"כ", התנצל טום ועכשיו הצטרף גם הוא אל הצחוק. הם יצאו מבניין הקולג. "ואם כבר הזכרת את הנרי", אמר פתאום בן, "אז מה הסיפור שלו בדיוק?", הוא שאל. "מה פירוש מה הסיפור שלו?", הקשה טום, "בחור צעיר, נחמד, חכם, הייתי אומר, וגם מוכשר. לא?" שאל בתמימות מרגיזה.

בן השתדל להישאר שליו, הוא לא כ"כ הצליח. "אל תתחכם בבקשה טום, ותענה לי קצת יותר לעניין, מקובל עליך? ואם עדיין לא ממש הבנת, אז אני מתכוון למנהגים המוזרים שלו, הסקאל כאפ (כיפה) והחוטים הלבנים האלה, לדוגמא. עכשיו אתה מואיל בטובך להבין ולענות לי בהתאם?", שאל בן בציניות.

"אה, זה" אמר טום באיטיות, בן חשב שהוא הולך להתפלץ מהבחור הזה. "חבל שלא הסברת את עצמך כבר בהתחלה, אתה יודע, אני לא אוהב חידות ורמזים, מה, לא ידעת, טוב אז עכשיו תדע! אני לא אוהב משחקי מילים, או יותר נכון לא מבין אותם...", טום גיחך לעצמו, "אבל נו, עזוב, מה שאלת בקשר להנרי? אה, באיזו יצירה הוא מלווה אותי? כן, במרלינג, מכיר את היצירה הזו? ניגנו אותה בקונצרט האחרון של האחים שאוט, הלכת? מה אתה אומר?". בן כבר איבד את סבלנותו לחלוטין "אני אומר שאתה בחור לא לעניין! זה מה שאני אומר, ועכשיו תענה לי!", טום היה המום מעט מההתפרצות הבלתי צפויה אך לא ייחס לה חשיבות. "אה, סליחה, בעצם שאלת על הסקאל כאפ שלו והחוטים הלבנים, נכון? אז ככה, שמעת פעם על ג´ואיש?", משהו דגדג לבן בזיכרון, " בקיצור, זה שם של עם שהנרי רייך משתייך אליו, והדתיים שבהם מקפידים לחבוש על ראשם סקאל כאפ, והחוטים האלה, אני לא יודע מה זה...". זיכרון הילדות הכה בו בעוצמה רבה.

יולי 1997

הוא ביקש ממיס למברג שתלמד אותו, אבל היא לא הבינה מה הוא רוצה. "שיר עם של ג´ואיש?", גם אם היא התפעלה מההתמצאות והאינטליגנציה הרחבה של תלמידה הצעיר, היא לא הראתה זאת כלפי חוץ. הוא הנהן בראשו. "אני לא מכירה כזה דבר", אמרה ורצתה לעבור ליצירה הבאה שתכננה להספיק באותו היום.

אבל בן, כמו תמיד, היה נודניק ולא ויתר בכזאת קלות. "תחפשי חזק, אולי כן יש לך!", הכריז בפאתוס. מיס למברג הבינה שהוא לא מתכוון לזוז מעמדתו ולא יירגע עד שישיג את מבוקשו. "בן, כרגע בוודאי אין לי, אני אנסה להשיג לך כזה דבר, אך אני לא מתחייבת לכלום! מובן?". אמרה בנוקשות בלתי אופיינית. מאז, כל שיעור מחדש בן שאל על השיר המובטח, והזכיר שוב ושוב לנסות להשיג לו כזה, לא היה לו כבר סבלנות לחכות אך הוא כל כך היה להוט אחריו.

בסוף היא השיגה את השיר הנכסף. לאושרו של בן הקטן לא היה קץ, והוא התאמן לנגנו בדבקות עצומה ובהתלהבות. פעם, כשהיה באמצע הנגינה, נכנס פה לחדר, התיישב על הכורסא והקשיב בעיניים עצומות, ניכר היה שהוא מתרפק על הלחן, לפתע הוא פקח את עיניו, צמצם את גבותיו וגלגל את אישוניו כלפי מעלה, נראה היה שהוא מתאמץ להיזכר במשהו. "תפסיק עם זה!", אמר בקול קר כקרח. בן, שלא הבין שג´ק מתכוון אליו, המשיך לנגן בדבקות.

"בן, אמרתי שתפסיק עם זה מיד! לא שמעת? תפסיק עכשיו!", הוא הרים מעט את קולו. בטי, ששכבה בעריסה ליד, החלה בוכה. "אבל למה, פה? זה שיר יפה, לא? אתה גם מכיר אותו? אתה מכיר את המילים שלו? באיזה שפה זה? אה, בשפה של ג´ואיש? איך אתה מכיר אותו?", התקיף בן את אביו בשאלות, כרגיל. רוחו של ג´ק היתה סוערת. "בן, כמה פעמים אמרנו לך שזה לא מנומס כל השאלות האלו שלך? אתה יותר לא מנגן את השיר הזה, נקודה". אמר בקול סמכותי ויצא מהחדר בזעף, טורק אחריו את הדלת.

בן לא הבין על מה יצא הקצף, אך החליט שלא לקחת ללב. הוא התאכזב, והרגשה של החמצה הזדחלה ללבו. "לפעמים פה מתנהג כל כך מוזר!", הפטיר את מסקנתו הנבונה לחלל החדר ופנה לצאת לחצר הבית. כשעבר ליד חדר העבודה של ג´ק, הוא שמע אותו מזמזם לעצמו. הוא התקרב מעט והציץ, פה ישב כשגבו מופנה אליו והוא שר חרישית "והיא שעמדה לאבותינו, והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד, שלא אחד...עמד עלינו...והקב"ה מצילנו...". גבו של פה התנענע בדבקות וכתפיו רטטו. בן עמד בפתח החדר נטוע במקומו. "זה מקסים. זה מיוחד, פה!", הוא עמד לומר, אך תפס עצמו מבעוד מועד, משער מה תהה תגובתו של אביו, מעדיף למנוע אותה. הוא הסתובב בשקט ויצא לחצר. אז פה יודע את המילים של הלחן הזה, הרהר. הוא אמנם לא הבין מילה, אבל זה הספיק לו וגרם לו לאהוב את הלחן יותר, חבל רק שפה לא מרשה לנגן אותו יותר. מעניין למה.

טום ובן הגיעו לקומת חדרי הלינה של השכבה, וכל אחד פנה לחדרו. בן חלף על פני החדרים ביעף, שקוע במחשבותיו, וכמעט התנגש בנער שיצא לפתע מאחד החדרים. הוא מלמל סליחה ורצה להמשיך בפרוזדור הארוך, אלא שמשהו במבנה גופו של הנער משך את תשומת לבו. "הנרי?".

"כן", ענה הלה בחביבות וצעד צעד חזרה אחורנית.

"אה... אפשר אולי", בן היה מודע לכך שהוא נשמע מוזר. אין לו קשר איתו בכלל, מה פתאום הוא פונה אליו? אך מכיוון שכבר התחיל, הוא לא נסוג חזרה. בכל אופן, מעט מהחינוך והנימוסים האנגליים שניסו הוריו להקנות לו דבקו בו. "אפשר אולי לדבר איתך אחרי ארוחת הערב?". "בוודאי, למה לא?", החזיר בשאלה הנרי כשחיוך, שבן אהב, על פניו.

ינואר 2010

גם היום, כמו פעם, חיכה לו פה בפתח האחוזה הגדולה ליד ערוגת הפרחים שעכשיו כבר לא חדשה אך מתוחזקת היטב ע"י לואי, הגנן שלהם שממשיך להיות מסור. על פניו של ג´ק היה פרוס חיוך רחב, ובן החיש את צעדיו לכדי הליכה מהירה. הוא היה נרגש. כבר תקופה ארוכה שלא היה בבית והוא מתגעגע מאוד לפה, למאם ולבטי אחותו הקטנה. הוא אמנם משוחח איתם הרבה בטלפון, אך זה לא כמו לראות אותם, וזה לא כמו שהם יראו אותו... יראו אותו עם השינוי שחל בו, מעניין איך יגיב פה. הרהר לעצמו רגע לפני שהיה חבוק בזרועותיהם של בני משפחתו. לאחר ההתרגשות הראשונית, הם נכנסו לחדר האוכל ומרי, אמם, הגישה תרכובת. בן התיישב לצד אביו וקירב עצמו לשולחן עם הכסא. בטי היתה הראשונה ששמה לב, "בן?!".

"כן אחותי היקרה?" לבו החסיר פעימה, הנה זה מתחיל... רק זה חסר לו עכשיו. "מה אתה לומד שם, בקולג הזה שלך?", שאלה. בן פלט אנחת רווחה חרישית. "לנגן ברמה גבוהה יותר", ענה לה בחיוך של אח גדול.

"ויש לכם שם תלבושת שאתם חייבים ללבוש?", הקשתה הקטנה, כנראה בן העביר לה את שאלותיו בתורשה... "לא, מה פתאום!", בן חשב שהוא מתחיל להבין להיכן חותרת בטי בשאלותיה החכמות...

"למה אתה לא אוכל, בנוש?" התערב לפתע פה בשיחה. בן הסמיק מעט ואמר שהוא מעדיף עכשיו, אחרי הנסיעה, פירות חיים, אם אפשר בבקשה. הוא נטל לעצמו אגס מהקערה שעמדה במרכז השולחן, מלמל ברכה בשקט והחל לנגוס בו.

"אז למה יש לך את הסקאל כאפ המוזר הזה על הראש?", לא הרפתה בטי. בן שתק. ג´ק הרים עיניו בבהלה והביט על בן כשסימן שאלה ענק בעיניו. הוא הביט בו בהלם ורק לאחר רגעים ארוכים הצליח להוציא הגה מפיו.

"בן?" עיניו התעגלו ונפתחו לגדלם המקסימאלי. בן הרים ראשו. "מה...מה זה אמור להיות?" בן פחד מהרגע הזה, וכאילו לא חסר לו עכשיו עוד משהו על הראש, נכנסה בדיוק מרי לחדר ומיד נעצרה בפתח. "בן, מה ההצגה המוזרה הזו? חשבנו שאתה נער בוגר, מה זה, נשארת ילד בן 10 בגוף של נער בן 18? אני מקווה שאתה לא עושה בקולג בושות למשפחה!", אמרה מרי בתוכחה. תמיד היה בן הילד הקטן של אמא , אך גם הילד הגדול של אבא. וזה נשאר כך, עד עכשיו, אפילו היום, וכנראה לעולם.

בטי הביטה במתרחש בעיניים גדולות, לא מפספסת אף פיפס. "בן, אני לא מרשה לך את זה!", אמר ג´ק, "לא, אני ממש לא מסכים, אין על מה לדבר. מה יהיה עם העתיד שלך? עם הקריירה? עם ההשקעה שלנו בך? תגיד לי - מה?", הוא שאל כשאכזבה עמוקה בקולו. אבל אח"כ הוא כבר כעס, כעס ממש. בן לא נכנע, אבל הוא שתק, יודע שהוויכוח אבוד מראש.

הם הלכו לישון עם טעם לא טוב.

בלילה חלם בן חלומות ביעותים, שגוזזים לו את הפאות, שלוקחים לו את הכיפה והציצית. הוא ראה את סבא שכאילו אומר לו בן, בנימין שלי, תמשיך כך, תמשיך עוד, והפנים שלו זהרו. הוא קם שטוף זיעה ורץ לחדר האורחים, שם היתה תלויה תמונה של סבא. הוא התבונן בה כמה דקות, אח"כ קרס על כסא הפסנתר המרופד, הרים את המכסה והחל מנגן, בהתחלה לא משהו עם הגדרה, סתם, מה שיצא לו, ומה שיצא היה השיר עם של ג´ואיש שלימדה אותו מיס למברג, אותו שיר אומלל שהוא כל כך אהב. עכשיו הוא גם יודע את המילים, "והיא שעמדה לאבותינו... שלא אחד בלבד..." הוא שמע את הדלת מאחוריו נפתחת, אך המשיך לנגן ולשיר בדבקות, דשדוש נעלי בית, כמה פסיעות וג´ק התיישב על הכורסא, בן הסב מבטו אליו, פה הסתכל עליו, עיניים חלולות שלא מביעות כלום ומביעות המון... בהחלטה של רגע הוא הפסיק לנגן ועבר ליצירה שג´ק אהב, הוא לא רוצה לצערו. אחרי שתי דקות ג´ק קם ויצא מהחדר, בן הפסיק לנגן גם הוא וצעד לחדרו, נשכב במיטה אבל לא הצליח להירדם.

מוקדם בבוקר למחרת ארז בן את חפציו שבקושי הספיק לפרק אתמול, השאיר דף על השולחן עם מספר טלפון ונסע. לא, הוא לא נסע לקולג, אין לו מה לחפש שם יותר. הוא מולל את הפתק שבידו בין אצבעותיו, קיפל ופתח ושוב קיפל ושוב פתח וחוזר חלילה בתנועות עצבניות משהו, הוא הביט בכתובת הרשומה שם בפעם האולי שמינית להיום, מתעלם מהמבטים הסקרניים של זה שיושב לצדו. הוא צלצל בפעמון וירד. "הי בן, מה אתה עושה כאן?", הוא קפץ בבהלה, טום ניצב מאחוריו כשהצ´לו בנרתיק על כתפו. "לא אמרת משהו על זה שאתה עובר למוסד לימודים דתי, בלי הפסנתר שלך?", שאל טום בפליאה.

"אמרתי".

"נו?".

"ולשם אני הולך כרגע" אמר, ולאחר שניה הוסיף "זה פה, ברחוב הסמוך".

"אז תבוא לבקר, מה?".

"אולי, נראה כבר, היה נחמד לפגוש אותך, תמסור ד"ש להנרי רייך וכל החברה, טוב?" הוא התחיל ללכת והחליט שזה לא מנומס מספיק, לכן הסתובב לרגע "והרבה הצלחה בחיים, שלום". הסתובב חזרה והמשיך ללכת.

מרץ 2010

"בנימין?", בן הרים ראשו מעל דפי הגמרא עליה היה רכון. "יש לך שיחת טלפון", אמר יוסף והלך. לבו של בן החל מאיץ פעימותיו. מאז עזב את הבית אף אחד לא התקשר, מה קרה הפעם? הוא ניגש והרים את השפופרת. "הלו?", הוא שאל. קולה של מאם נשפך מעם המכשיר, לחוץ ודואג. "בן? היתה תאונה ופה בביה"ח, תבוא מהר!". אמרה בבלבול וניתקה את השיחה. הוא החזיר את השפופרת לכנה, והדם הלך ואזל מפניו, אחד הבחורים שעבר שם הציע לו כוס מים, בן סירב בנימוס, לקח איתו כסף לנסיעות ויצא.

מחלקת טיפול נמרץ קיבלה אותו בדממה של תעשייה מחשמלת. לאחר הנחיה קצרה מהאחות שבדלפק הוא מצא את עצמו עומד לפני מיטה עמוסה מכשירים. ג´ק היה בהכרה כמעט מלאה, אחד הרופאים נתן לו דיווח קצר בקול יבש על המצב, והבטיח לחזור בשעה הקרובה לראות מה המצב. בן התיישב על כסא שהיה בנמצא ואמר מספר פרקי תהילים. לאחר מכן התרומם והתקרב למיטה של פה, הוא שכב בעיניים עצומות אבל בן ידע שהוא ער. "עולם המוזיקה בנוי מתווים" המילים צפו לו, "ואם חסר אפילו תו אחד", עכשיו הוא ידע שהוא מצטט את המרצה מהקולג, "היצירה לא תהיה מושלמת. יהיה חסר משהו בהרמוניה, וכל הטעם ייפגם", הוא הפסיק כדי לקחת נשימה. "פה, העולם הזה הוא הרמוניה אחת גדולה, ואם תו אחד נשמט, אם נשמה אחת מחליטה לערוק מהמסלול שקבע לה כותב היצירה, אז היצירה לא מושלמת, מי שמבין במוזיקה, זה צורם לו", בן סיים את נאומו הנרגש וגילה את אמו ואת בטי עומדות בפתח החדר בדממה.

♪♪♪

אפריל 2012 / ניסן תשע"ב

עוד רגע יחזור בנימין מבית הכנסת, הרהרה לעצמה דבורה והתיישבה על הספה, סוקרת בסיפוק את השולחן הערוך לסדר. מעניין איך יגיב למראה השולחן. את הקערה היא הותירה לו לסדר לבד. "בזה אני עדיין לא מבינה", אמרה לו לפני שיצא לתפילת ערבית של יו"ט. הוא חייך ואמר לה שהוא סומך עליה. הדלת נפתחה והוא נכנס. היא קמה. "חג שמח", אמרה במאור פנים. הם התיישבו לקדש על היין בדיוק כשדפקו בדלת. היא הרימה מבט שואל לעברו והוא קם לגשת לדלת. "זה ליל שימורים הלילה", אמר רגע לפני שפתח. מולו עמדה נערה צעירה. "חג שמח", אמר לה. תווי פניה היו מוכרים לו. "בן?!" היא שאלה."- - - ב...בטי?", ראשו הסתחרר, היא חייכה בנימוס אנגלי והנהנה בראשה. דבורה ראתה שבנימין מתמהמה וקמה לפתח הבית. היא נעצרה שם, מביטה בתמונה שנגלתה לעיניה, נערה בת 15, מאחוריה מגיעים זוג, האיש בכסא גלגלים והאישה מובילה אותו. איך שבנימין דומה להם הבזיקה במוחה מחשבה.

הכל קרה מהר כל כך, ובנימין צבט עצמו כמה וכמה פעמים כדי להיווכח שהוא לא חולם.

"והיא שעמדה לאבותינו, והיא שעמדה... שלא אחד בלבד עמד עלינו... והקב"ה מצילנו" הם שרו בדבקות שוב ושוב. גבו של פה התנענע בכסא הגלגלים וכתפיו רטטו, גם בנימין. דמעות סימאו את עיניהם. "הוא בתקופת שיקום עכשיו", אמרה מאם ובן הבין זאת תרתי משמע.

הם גמרו לשיר, וג´ק פתח עיניו באיטיות. "בן", אמר בכבדות, "יש לי שאלה למוסיקאי שלנו". בן לא מחה על התואר שלא מצא חן בעיניו. "אם תו אחד עורק מהמסלול, מהמיקום שנבחר לו ביצירה, יש לו אפשרות לחזור?".

הם שרו שוב. הפעם היתה ההרמוניה מושלמת.