"יד ה´ הביאה לנו את רחל"

ביום ראשון בשבוע שעבר, באולמי תהילה שבקריית שמונה, הגיע לסיומו מסעם הארוך בן עשרים וחמש השנים של גבי מוטי ועדה אשתו. לנוכח מאות מתושבי העיר, רבנים, בני משפחה, חברים וכלת השמחה, רחל-ננגן, הודו גבי ועדה קבל עם ועדה לבורא עולם על שזיכה אותם בזרע של קיימא.

גבי מוטי ועדה נישאו לפני עשרים וחמש שנים, וכמו כל זוג צעיר תיארו את חייהם המשותפים בצבעים אופטימיים של ורוד. הם חלמו להקים בית בו ילדים יתרוצצו בין כתליו ויפיצו את אותו אור הגורם להורים לחוש שמימשו את אחת המשימות החשובות בחייהם המשותפים - העמדת צאצאים.

חדורי אמונה ומצוידים בסיפורי חברים ומכרים, הם ציפו לילד שיגיח לאוויר העולם ויממש את חלומם.

הזמן חלף ולא הביא את בשורת ההיריון. לוח השנה השיל יום ועוד יום, ככה שנתיים ימים.

מתי הבנתם שישנה בעיה בהבאת ילד?

גבי: "בהתחלה לא העלנו על דעתנו שהעיכוב הוא בגלל בעיה כלשהי. הכרנו זוגות שגם אצלם הילד לא בא מיד. אחרי כשנתיים של ניסיונות נפל לנו האסימון. רק אז עלתה המחשבה שיש כאן משהו".

עדה: "לא הייתה סיבה נראית לעין המעידה על בעיה. היינו חדורי אמונה שזה רק עניין של זמן, והילד יבוא".

השיחה מתקיימת פחות יממה לאחר הבריתה. הבית הגדול נראה פתאום מלא יותר. רחל-ננגן, שאפילו לא יודעת שההתכנסות היא בגללה, ישנה בחיקה של אימא-עדה, צמוד-צמוד ללבה, עטופה בחום ואהבה כמו שרק אמא אחרי עשרים וחמש שנות ציפייה יכולה להעניק.

גבי: "אחרי אותן שנתיים של ניסיונות, הפנה אותנו הרב אברגל אל מומחה בטיפול הומיאופתי. הטיפול היה מצוין, אבל לא פתר את הבעיה שלשמה באנו אליו. ברוב הגינותו, הוא המליץ לנו להפסיק את הטיפול חבל על הכסף שלכם, הוא אמר. מכאן החל המסע שלא ידענו ולא העלנו על דעתנו שימשך 25 שנים תמימות. לצערנו, כתוצאה מאבחנה ראשונה לא נכונה בזבזנו זמן יקר. בגלל גילה הצעיר של עדה, הפרופסור שאליו הופנינו לא העלה בדעתו שיכולות להיות בעיות, והטיפול הלך למקום לא נכון. החלפנו רופא שמיד גילה שיש בעיה, וצריך ניתוח קטן. יומיים-שלושה, ואת בבית, אמרו הרופאים, יומיים שנמשכו עשרים ימים, והיו גורליים ומשמעותיים בהמשך", מספר שנים מאוחר יותר.

מכירים את הרב בורשטיין

הימים היו ימי חנוכה, וכתוצאה מתאונת דרכים שאליה נקלעה רעייתו של רב מישוב בשומרון, היא איבדה את עוברה ואושפזה ליד עדה.

גבי: "שנינו יושבים עם הנשים שלנו ומדליקים נרות ושרים שירי חנוכה. תוך כדי הוא שואל לסיבת אשפוזה של עדה. סיפרנו לו, והוא, ללא שהות, שלף מספר טלפון ואמר עכשיו אתה מתקשר לרב מנחם בורשטיין. מה, עכשיו?, שאלתי, עכשיו חצות. עכשיו אתה מתקשר, הרב מתחיל את העבודה שלו רק עכשיו, הוא ענה. לא הייתה לי ברירה, ירדתי לטלפון הציבורי והתקשרתי אל הרב בורשטיין, מייסד מכון פוע"ה לפוריות".

המפגש בבית החולים הביא את התפנית ואת ההכרות עם הרב בורשטיין, שמעתה אימץ אותם ללבו. עיניהם של עדה וגבי נוצצות כאשר הם מזכירים את שמו של הרב. גבי: "הגעתי לביתו הקטן והצנוע. הרב קיבל אותי במאור פנים וכוס מיץ, ופתח לנו כרטיסיה כמו שפותחים במכולת. מעכשיו אתם לא עושים שום צעד בלעדיי, הוא פסק. הרב הפנה אותנו לרופא מומחה שהחל את הבירורים מהתחלה, ועד מהרה החלו הבדיקות והניתוחים שלא תמיד כוסו על ידי קופת חולים משקולים פנימיים של הקופה".

אין בכוחן של מילים להעביר את עומק תחושות הכאב, האכזבה, התקווה וחוזר חלילה. הימים והלילות עוברים באי ודאות ובחוסר ידיעה באשר לעתיד.

עדה, בצניעותה הרבה, ממעטת להיחשף על אף העובדה שהינה מנהלת חרוצה ודמות חינוך מופתית בבית הספר קול יהודה בחצור, המונה מעל לשלוש מאות וחמישים ילד. רחל פרצה שסתום נסתר שהיה חבוי בנשמתה של עדה, והיום היא מרשה לעצמה לחשוף טפח ממה שעבר עליה.

עדה, במהלך השנים החברות שלך התחתנו וילדו ילדים, וחלקן כבר סבתות לנכדים. מה חשת כאשר ראית עגלה ותינוק?

עדה נמצאת בעיצומו של חלום שהתגשם. במהלך התשובה היא עוצרת את שטף דיבורה, נושמת פעם ועוד פעם, ועיניה בוהקות, הפעם מזיכרונות העבר. ניכר כי הדבר קשה לה, המפגשים והמבטים. "לצד הטיפולים האינסופיים, השתדלנו לקיים אורח חיים רגיל. נחשפנו למה שהולך סביבנו, ומטבע הדברים נפגשתי עם אימהות. המבטים של חלק מהן, הרחמים, פגעו בי לא פעם. איני מאשימה אף אחת, חלילה. לעתים היו מילים שלא במקום. לפעמים אחרי שאמרתי איזה ילד חמוד, התגובה היתה כן, אתמול הוא היה חולה...".

דבריה אלו חותכים בבשר החי ומעצימים את רגש ההזדהות עם מה שעברו משך עשרים וחמש שנים.

היו לכם רגעים שנשברתם, שהרמתם ידיים?

עדה: "היו. היה קשה מאוד. האמונה שלי הייתה חזקה וידעתי שאני עוברת ניסיון. אבל עד מתי? כמה זמן? לפעמים הייתי מסתכלת סביב ואומרת למה, למה לא מגיע לי ילד? למה אני צריכה לסבול כל כך הרבה שנים? והייתי ממשיכה לטיפול ועוד טיפול. לא הרשתי לעצמי להישבר".

גבי: "את האמת, אני לא נשברתי. אמרתי לעדה, תראי, יש לנו ילדים - לי בבית ספר רמב"ם ולך בבית הספר קול יהודה. נסתפק בזה. כנראה שככה רוצה הקב"ה. תראי כמה את סובלת. אני יודע שמצדי זאת לא הייתה חוכמה. מי שסבלה, זאת הייתה עדה. לא יכולתי לראות אותה בסבלה, זה כאב לי מאוד-מאוד. למרות הרצון שלנו בילד, הייתי מוכן לוותר. אבל עדה לא הייתה מוכנה. זה חיזק אותי להמשיך ולתמוך בה בכל מה שתחליט".

התפילה בקברה של רחל אימנו

עדה מלאה שבחים על הדרך שבה נהג כלפיה גבי. "אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה מעמד לוּלא התמיכה של גבי. הוא היה צמוד אליי לאורך כל הדרך, בא איתי לכל הבדיקות, היה בכל הניתוחים והאשפוזים. התמיכה והליווי שלו נתנו לי המון כח".

מי שמכיר את גבי יודע שהוא בלתי עציב. הצחוק והאופטימיות טבועים באופיו ונשמתו. כאשר הוא מספר את הדברים, קשה להאמין שבעצם הוא אחד משני השחקנים הראשיים של הדרמה.

גבי: "לפני כשנתיים קיבלנו טלפון מאחד הפרופסורים שטיפל בעדה בעבר, כדי לשאול מה נשמע. מסתבר שהומצאה שיטת טיפול חדשה, משהו מדהים. הוא הציע לנו לבוא ולנסות את השיטה. עדה קיבלה את השיחה, וענתה שהיא מוכנה, אבל צריכה להתייעץ איתי. אמרתי לה שמבחינתי, נעצור. אין לי יותר עצבים לחפש עוד פעם חניה בבית חולים הדסה... (צוחק) אבל אם את רוצה, אז נמשיך. ואם כן, בחופש. עדה ענתה גבי, אין מקריות, אם הרופא התקשר עכשיו - סימן שיש שעת רצון. נקבע תור ונלך כמו שהרופא אומר". כך היה.

עדה היא אישה חרדית המאמינה שאדם לא מקבל ייסורים אלא אם כן יוכל לעמוד בהם. "בשנה האחרונה גברו התפילות ועליתי ארבע פעמים לקברה של רחל אימנו, שבתנו נקראת על שמה ועל שמה של אימו של גבי", היא מספרת, "כאילו שחשה שזוהי הישורת האחרונה, וצריך להגביר תפילות ותחנונים דווקא אצל אמא רחל. פניתי לקדוש ברוך הוא ואמרתי לו די, אני לא יכולה יותר. מספיק עם הייסורים שאנחנו עוברים כבר עשרים וארבע שנים", היא אומרת ומשפילה את מבטה.

אני בהריון!

...בחודש מאי האחרון, במהלך הפסקה בין שיעור לשיעור, הנייד מצלצל ומעברו השני של הקו האחות המטפלת: שלום עדה, התשובה חיובית. האחות עוצרת ובטוחה שתשמע שאגה, צעקה, משהו... עדה, בתגובה, ענתה: יש צלצול, ההפסקה נגמרה. תתקשרי אחר כך...". עדה הייתה שקועה כל-כך בילדיה בבית הספר, עד ששכחה מילדה-שלה.

מיד לאחר מכן, התקשרה עדה לגבי כדי לבשר לו את הבשורה לה הם מחכים חצי יובל שנים.

גבי: "עדה מתקשרת ואומרת אני בהריון, ככה בלי כל הקדמות. קמתי מהכיסא והתחלתי להסתובב בחדר, הלוך וחזור, לא יודע מה לעשות עם עצמי. המילים נעתקו, ואני מסתובב כמו פורפרה".

הימים והשבועות הבאים עוברים מבלי שיֵשתפו איש. "פחדנו, חששנו שאחרי כל כך הרבה אכזבות וכישלונות זה לא יצליח ושוב תהיה אכזבה. לא רצינו להכאיב לאוהבנו", אומרים השניים.

מי שהיו שותפים לסוד ההיריון אלו הרב בורשטיין והרופא המטפל. עוד יום ועוד שבוע וחודש. עדה ממשיכה בשגרת עבודתה בבית הספר, ועושה מאמץ להסתיר את הבטן התופחת מחברותיה לצוות, אבל... הריון, סופו שיתגלה.

בערב ראש השנה האחרון החליטו גבי ועדה שזהו, הגיע הזמן, וגילו את הסוד המתוק למשפחה ולחברים הקרובים. "התקשרנו למשפחה ואמרנו "שנה טובה, עדה בהריון...", הם מספרים בחיוך. ..."עכשיו אני סבבה", מוסיף גבי בחוש ההומור המיוחד לו "גם אבא וגם סבא".

עדה, על אף השמחה המציפה אותה בכל פעם שהיא מביטה על רחל-ננגן הקטנה, נותרה מאופקת ומשאירה את תפקיד שר החוץ לבעלה.

בערב ההודיה סיפר הרב מנחם בורשטיין את מה שעבר על גבי ועדה מהצד השני של המתרס. "היו לי 25 כרטיסיות של מטופלים. הרשימה הלכה והצטמקה עד אשר נותרו שניים - זוג מאילת וגבי ועדה. הם נכנסו לי ללב מהרגע הראשון. אני לא יודע להסביר למה, אבל זאת האמת. לאחרונה הזוג מאילת הביא ילד, ונותרו גבי ועדה", מספר הרב בורשטיין וקולו נשנק. "בכיתי, התפללתי, הגעתי אל הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל שליווה אותנו. התחננתי לפניו שיבטיח לי שלעדה וגבי יהיה ילד. הרב בצניעותו אמר שאינו נביא, והוא לא יכול להבטיח. אחרי הפצרות ותחנונים, הוא אמר יהיו להם ילדים. שמחתי והאמנתי. הימים חלפו והרב נפטר, ועדיין אין ילד. עליתי לקברו של אבי שנפטר בינתיים, וקבור בחדרה, בכיתי וביקשתי שילמד זכות על הזוג הנפלא הזה. שבתי ועליתי על ציונו של הרב אליהו זצ"ל, ובעודי בוכה הזכרתי לו את הבטחתו. אתה חייב לקיים את הבטחתך", מספר הרב, ועוד ועוד עיניים דומעות בקרב הקהל שבאולם.

"הערב אנחנו נמצאים כאן כדי להודות על הנס הגדול שקרה. איני יודע להסביר, אבל היום נסגר מעגל שהתחיל לפני חצי יובל שנים. גבי ועדה הורים לתינוקת נפלאה", חתם הרב בורשטיין מנחם, מייסד ומנכ"ל פוע"ה.

רב העיר, הרב צפניה דרורי, אמר בדברי ברכתו שמדובר בזוג מיוחד שעשה קידוש השם גדול לאורך כל אותן שנים קשות של התמודדות, באמונה ובביטחון בקדוש ברוך הוא. "אתם אנשים מיוחדים בעיר מיוחדת", אמר.

לא שוכחים את האחרים

מה הייתם מציעים לזוגות שנמצאים במצבכם?

עדה וגבי עונים יחד: "לעבור את התהליך יחד. חשוב ביותר לעשות הכל ביחד, לא לשלוח את האישה לבדה, להאמין שזה יקרה, להאמין שבסופו של דבר הילד או הילדה יבואו. ולא פחות חשוב, לא לוותר על החיים עצמם, לחיות את החיים, לעבוד ולהמשיך לטפל".

עדה מוסיפה: "חשוב לי להדגיש שהטיפולים היו חשובים והכרחיים ללא ספק, אבל מי שהביא את הישועה הוא השם יתברך".

גבי לא מסוגל לחתום שיחה כזו בלי הרוח האופטימית והמשקפיים הוורודים שדרכם הוא מסתכל על העולם "תַרְאֵה לי עוד מישהו שזכה 15 פעמים לשמש כסנדק", אומר גבי. "אתה יודע איזו זכות זו הייתה להיות סנדק כל כך הרבה פעמים? מישהו היה נותן לי סנדקאות אם היו לי ילדים?...", הוא אומר וצחוקו המתגלגל מדביק גם אותי, את עדה ואת רחל-ננגן הקטנה - הסיבה למסיבה לה חיכו עשרים וחמש שנים...

רחל הביאה גם לשינוי קידומת עבור גבי ועדה, ומעתה הם לא זוג אלא משפחה: אבא, אמא והתינוקת רחל-ננגן.

במהלך השבועות האחרונים, כאשר דיברנו על פרסום סיפורם האישי, גבי ועדה לא התלהבו, בלשון המעטה. עזוב, עדה לא מעוניינת כל-כך להיחשף, היה אומר גבי, ודוחה את ההסכמה.

השבוע, אחרי שהתייעצו, הם ניאותו לפנייתי. "חשובים לנו שני דברים: הראשון להודות לקדוש ברוך הוא על החסד והטובה הגדולה שזכינו להם, וגם להודות לכל אותם בני משפחה וחברים שליוו אותנו במשך שנים כה רבות, ובראשם לרב מנחם בורשטיין מנכ"ל פוע"ה. שנית, אנחנו רוצים שהסיפור שלנו יעודד וייתן כח לכל אותם זוגות שהילד מתעכב קצת. שישמעו את הסיפור שלנו וישאבו כוחות ותקווה. תבטיח לנו שזה יהיה הסיפור".

הבטחתי, ואני מקווה שקיימתי.

פורסם במקומון "חדשות הגליל"