הוא היה יהודי, היא היתה מוסלמית

הוא היה ישראלי, היא היתה מוסלמית. הם חיו ביחד, הם רצו להתחתן, אבל הנסיבות הפוליטיות היו חזקות מידי עבורם.

אם לא שמעתם את הסיפור הזה מעולם, אל תרגישו לא מעודכנים. הוא פשוט לא קרה. לא רק שבאף עיתון או אתר לא דיווחו על הקשר המרגש של פטמה ומוטי, אפילו סופרים, שבדרך כלל נותנים מעוף לדמיונם, לא העלו על הכתב סיפור כזה. לשלל סיפורי ההתבוללות אליהם אנחנו נחשפים בתקשורת ובספרות יש מכנה משותף אחד: תמיד הגבר הוא המוסלמי, האישה היא היהודייה. אבל סביב המאפיין הזה, כך נראה, יש קשר של שתיקה.

בשולי סיפור פסילת הספר 'גדר חיה' על ידי משרד החינוך, שהגיע למסקנה שלא זה הזמן להכניס סיפור התבוללות של ישראלית ופלשתיני לתוכנית הלימודים, פרסם 'הארץ' טור של המותח ביקורת חריפה לא רק על משרד החינוך אלא אפילו על הסופרת דורית רביניאן. ועל מה יצא הקצף? על כך שהסופרת טענה, עם פרסום הפרשה, שהספר כלל לא מקדם התבוללות, מאחר שהזוג הבלתי אפשרי נפרד בסופו של דבר.  

"(תגובות כאלה) מטרידות כמעט יותר מהצנזורה עצמה", טענה הכותבת, רוני בר, "... הן מבהירות שאין מה לדאוג, ש"גדר חיה" למעשה שומרת על טוהר הגזע. אימוץ הגישה הזאת בחוגים הנאורים ביותר, עמם נמנים לרוב אנשי הרוח והעיתונות, מוכיח שמשרד החינוך לא צריך לדאוג לנפשות תלמידיו, איש לא קורא עליו תיגר. הגזענות חדרה כל כך עמוק לחברה הישראלית, שכיום מסתייעים בה כדי להגן על חופש הביטוי".

"קשה להאמין שיש עוד מדינה מערבית שבה יימצא קונצנזוס רחב כל כך נגד נישואים מעורבים. ערב 2016, מדהים שהמלה המבחילה ״התבוללות״ עוד משמשת את דוברי השפה העברית, אך זה המצב."

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

מה שבר לא טורחת להזכיר, כמובן, הוא ש'התבוללות' היא מונח שימושי לא רק בקרב יהודים. גם דוברי הערבית, הפלא ופלא, מכירים את המושג - ולא מתלהבים ממנו. כשכל אבירי הליברליות שעטו על סוסיהם הלבנים להגן על חתונת מחמוד ומורל, אף אביר לא הסיט לרגע את חניתו אל העובדה שמורל נאלצה להתאסלם כדי שהחתונה הזו תתקיים. ברוב רובם של נישואי התערובת בין ערבים ויהודיות, זהו התסריט. המוסלמי לא מתכוון לכפור במורשתו: לפני הנישואים, האישה ממירה את דתה. ההיפך לא ממש קיים: מוסלמי לא יבדוק אם הוא יכול להתגייר למען בת הזוג היהודייה.

חוסר השוויון במערכות היחסים הללו הוא אפילו לא הסיפור כולו. סיפורים על ערביות מוסלמיות שהתאהבו ביהודים אנחנו, משום מה, לא כל כך שומעים. יש לזה מספר סיבות – אף אחת מהן לא סיבה שהיתה עוברת בשתיקה לו חלה על החברה היהודית בישראל.

החברה המוסלמית הערבית היא חברה פטריארכלית עם קודי כבוד נוקשים. גבר ערבי עשוי להכיר יהודיות ולפתח איתן קשרים – זה יהיה קל יותר מקשר מזדמן ולא מחייב עם בחורה מוסלמית, דבר שעלול להעמיד את חייו בסכנה. אבל רוב הבחורות הערביות המוסלמיות בישראל יעמידו את עצמן בשלל סכנות, מהוקעה חברתית ועד רצח על רקע כבוד המשפחה, אם ירשו לעצמן קשר רומנטי עם גבר יהודי. אבל בר לא כותבת ש: "קשה להאמין שיש עוד מדינה מערבית בה יימצא קונצנזוס רחב כל כך נגד הענקת חירויות דומות לגברים ולנשים". הגבלת החירות של הנשים מתרחשת במגזר הערבי -  ולכן, עבור פובליציסטים כמו אלה של 'הארץ', היא מחוץ לתחום הביקורת.

אבל הסיבה העמוקה יותר לשוני הוא ההבדל בגישת האיסלם, שמשתקפת בחוקי הנישואים של מדינות מוסלמיות רבות. בניגוד ליהדות, בה דת האם היא זו שקובעת האם הילד יהודי או לא, באיסלם האב הוא שמעניק לילד את הסטאטוס הדתי שלו. מהסיבה הזו, החוק האיסלמי מתיר לשאת נשים יהודיות או נוצריות, אבל אוסר על נשים מוסלמיות להינשא לגבר שאינו מוסלמי. בהתאם לכך, במדינות רבות כמו לבנון, החוק קובע במפורש שאישה מוסלמית יכולה להינשא אך ורק למוסלמי – אבל גברים מוסלמים בהחלט יכולים להינשא לנשים לא מוסלמיות.

האם הכותבים המשכילים של 'הארץ' לא מודעים לקו הברור של האיסלם בנוגע לנישואי תערובת? בין אם הבעיה היא הבורות של אותם כותבים או העיוורון הסלקטיבי שבו הם בוחרים ללקות, דבר אחד ברור: המילה 'התבוללות' מבחילה אותם רק אם אומרים אותה בעברית.