הילד נדרס מול עיני האב: "אני מקבל את הדין באהבה"

האב השכול מחיפה תיאר ילד בן שבע, ילד חמד שנולד אחרי שנים רבות של תפילה, ואת התאונה הקשה:

היה זה יום שישי חיפאי שגרתי. האב פגש את בנו בחזור מה'חיידר'. הוא שואל את ילדו ("ילד של שנים של תפילות..."): "אתה רוצה שאקנה לך שתיה או ממתק?". הילד ענה: "אבא, אני כבר לא צריך שום דבר..."

הם חוזרים לבית, ובדרך קרה מה שקרה: "ראיתי הכל במו עיני, הפגיעה הייתה קשה... לא היה לצוותי ההצלה מה לנסות. הילד הועף בעוצמה 7 מטר והוטח על הראש...

אלו דברי האמונה שאמר האב השכול מחיפה לכתב "כיכר השבת":

"כשאתה רואה אדם כמותי, אתה בטח שואל את עצמך: איך הוא לא מאבד את שפיותו בגלל הזיכרון האומלל ומשאלה אחת קטנה פשוטה ותמימה כלפי הבורא: ל-מ-ה-?

"תראה, זה יכול לקרות אצל מי שעבר טרגדיה, והזיכרונות זורקים אותו פעם אחר פעם לתוככי האסון שעבר. אני-לא-עברתי-טרגדיה.

"תבין, אדם היודע, מבין ומפנים, בחיי היומיום שלו, את האמונה ב'יחסי אהבה' של בורא העולם עם כל יהודי, הוא מרגיש תמיד מוגן, מחובק. הוא מרגיש בטחון עצמי והוא תמיד חש ביטחון אישי: מי שהכי אוהב אותי נמצא איתי כל רגע ושומר עלי... הוא גם ה'כל יכול...' אז מה, זכויותיי ושלל האינטרסים שלי תמיד נשמרים בקפידה. מה רע?

"באופן אוטומטי, מי שהמוח שלו עובד על התדר הזה, קולט את המציאות לא רק דרך העיניים, אלא בעיקר דרך המחשבה, דרך האמת! עיני הבשר שלי התרגלו שלא להיות 'פרשניות' של המציאות. 'אמת האמונה', האמת, שבעולם הזה אין באמת באמת רע, הכל בורא העולם עושה בכבודו ובעצמו... ומהשם לא תצא הרעה... הכל הכל לטובה...

"לא הייתי זקוק בלוויית הילד - שנערכה עוד לפני כניסת שבת - לפסיכולוג חמוש בזריקות טשטוש. הבן, אמונה מוחשית, חזקה, באופן תדיר בחיי היומיום, הינה חזקה יותר מכל עזרה פסיכולוגית.

הילד ישראל דוד וינגרטן ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

"כשהמטען שלך מחובר לחשמל - כשאתה זוכר את מציאות החיבור שלך לבוראך, אוהבך, ל'מחצב הנשמות' שם, מתחת ל'כיסא הכבוד' אתה בעצם מחובר ל'ספק כח', אתה מחובר לאמת של העולם: אב הרחמים, איננו עושה לעולם לעולם רע לילדיו. ל-ע-ו-ל-ם-!

"נכון, ישנם רגעים שהרגש מנסה להשתולל, לפרוץ, ואחר כך גם לקרוס... אמנם, הרגש הינו תגובה למחשבה שעוברת במוח. מסיבה זו לא נתתי למחשבות רעות לתפוס פיקוד על קו המחשבה במוח.

"הבן, 'קירבת השם' כמו שהייתה לי במהלך החודש שלאחר המקרה, לא הייתה לי בחיים. הרגשתי את החיבוק האלוקי שאיננו מניח לי לקרוס ולאבד גובה, אוויר, דם. כל אימת שתחושת האבדון תקפה, הזכרתי לעצמי את צור מחצבתי, ואז, תחושת האבדון נמוגה ופינתה את מקומה לטובת תחושת חיבוק חם מהבורא.

"כן הגעגועים התכופים תקפו... הבית נהיה שקט. לילד שנלקח יש רק עוד אח אחד... אבל מי שלקח אחד, יכול לתת עוד כמה...

אדם, שמאמן את עצמו במהלך היומיום בדילמות ובצמתי התנגשויות בין האמונה לחיים היבשים, יכול לשרוד ולצאת עם ראש מורם - מכל סוגי ההתקלות ומצבי הקושי המגיעים לכל אחד מאיתנו באופן שונה".

"צריך להיות משופשפים. צריך 'לדבר' עם הבורא, מידי פעם או מידי יום. כן, צריך קצת להפגין רגשות אהבה כלפי אבאל'ה שבשמים. מבלי להתבייש, להגיד: אבאל'ה שלי, אני יודע שאתה שומר עלי ועל האינטרסים שלי...

"כן, זה משתלם, זה 'מחזיק' זהו עוגן אחיזתנו באמת של המציאות. הרבה מעבר לטענות מסוג: 'עשו לי', 'לקחו לי', 'פתחו לידי חנות דומה...

"צורת חיים שכזו איננה 'השתדרגות' בחיים, זה פשוט 'להתחיל' לחיות...".