את יודעת מה זה להשאיר ילד חולה?

"חגי, אל תפתח את הדלת לאף אחד, כן?".
"טוב".
"ותשתה את התה שהכנתי!".
"טוב".
"ואל תתאמץ יותר מדי, עדיף שתשכב!".
"טוב".
"אז להתראות מותק, אני אשתדל לחזור מוקדם!".

זהו, יצאתי מהבית, נועלת את הדלת ומשאירה מאחוריה את חגי שלי, ילד בן עשר עם חום של שלושים ושמונה...

פעם ראשונה שאני עושה כזה דבר. מעולם הוא לא נשאר לבד בבית. אבל היום אין לי בררה, אני לא יכולה להחסיר מהעבודה עוד יום אחד במהלך החודש הזה.
קשה לאימא להשאיר את הילד שלה לבד בבית, במיוחד כשהוא חולה, במיוחד שהוא בן יחיד, ובמיוחד שחיכו לו שנים לא מועטות...

הגעתי לעבודה טרופת נשימה. איחור של עשר דקות, רחמנא ליצלן, ומירה הבוסית שלי כבר בפתח חדרה עם מבט נוזף בעיניים.
נאנחתי ופניתי למחשב. אני עוד אמורה לצאת היום מוקדם מהעבודה, ואין לי מושג איך אני הולכת לעשות את זה.

אמנם יש לי קשרים טובים עם מירה. היא הגיעה לעבוד אצלנו לפני חודשים ספורים בלבד, ולא הספקתי לדבר איתה הרבה, אך אנו בהחלט מסתדרות היטב. כמובן, כל זמן שזה לא נוגע לענייני העבודה...
אם יש איחורים וחיסורים, פרויקטים לא גמורים, או יותר מדי משימות שנדחות – היא הופכת באחת להיות "בוסית" במלוא העוצמה!

באחת וחצי התחלתי לסגור קבצים ולארגן את השולחן. מירה כנראה שמעה את התזוזות ויצאה מהחדר על מנת לבדוק מה קורה איתי.
"אני מתנצלת, מירה, אבל אני חייבת לעזוב היום מוקדם!".
"אין על מה לדבר!".
"השארתי ילד חולה בבית".
"לא סיימת את כל המטלות שלך היום, אז בבקשה!". היא הורתה באצבעה לכיוון הכיסא.
"מירה, תביני אותי, אני לא יכולה להישאר".
"אני יותר מבינה את זה שאת לא יכולה לעזוב עכשיו!".
שמטתי את התיק בחזרה לכיסא. הייתי עצבנית ביותר.
וכי הבקשה שלי לא מספיק אנושית? היא לא מבינה שאני חייבת לצאת? אין לה לב? ומה עם כל הפעמים שהיא מגיעה מאוחר ויוצאת מוקדם? וכל הימים שהיא החסירה? כבר מזמן עברו את שלי בכפליים, והיא נמצאת כאן בקושי חודשיים!

ניסיתי לדבר אליה מלב של אימא ללב של אימא. הבעיה שזה ממש לא עזר, אולי רק החמיר את המצב: "חגי נשאר לבד בבית, הוא בקושי בן עשר, ויש לו חום גבוה. את יודעת מה זה ילד חולה, נכון?".
"לא!" .
"מה לא? הילדים שלך תמיד בריאים? מעולם הם לא חלו?".
"לא!".

שוב ה"לא" האטום הזה. הרגשתי שעוד דקה אני מתפוצצת.
"את לא יודעת מה זה להשאיר ילדים לבד בבית, אה? תמיד את יכולה להישאר איתם בלי בעיה של שום בוסית על הראש, אז את מנצלת את זה טוב מאד! מה כל כך מסובך כאן להבין? ילד אחד קטן נשאר בבית והוא צריך את אמא שלו. מה זה ילד שצריך את אמא שלו, את כן מבינה?".
"לא"!

ידעתי שאני לא יכולה לעבור על זה בשתיקה, אני אעמוד על שלי, גם אם זה יכלול מכתב פיטורין!
"אני הולכת עכשיו הביתה, בין מאשרת ובין לא", אמרתי. "אני מעדיפה להפקיר עבודה נצרכת וחשובה ככל שתהיה, ולהשאיר מאחוריי אישה שאטמה את כל הרגשות האנושיים שלה מאשר להפקיר את הבן שלי. מעולם לא חשבתי שיש אנשים שפשוט אין להם לב, שחושבים רק על עצמם! שנשארים עם הילד שלהם שבוע בבית, אבל לעובדים הזוטרים גם שחרור של שעתיים הם לא מאפשרים! ולמרות הכל, אני בפירוש לא מאחלת לך את ההרגשה הזאת - לעמוד מול נזיפות של בוס כשאת רוצה בסך הכל ללכת ולטפל בילד שחיכית לו שנים רבות!".

כיתפתי את התיק בעצבנות והתקדמתי לכיוון הדלת, הרגשתי את המבט שלה מלווה אותי בשתיקה. ואז היא לחשה שלוש מילים: "אין לי ילדים!".
נעצרתי המומה במקומי וסובבתי באיטיות את הראש.
היא עמדה מולי, כשדוק של עצב נמתח על הפנים האטומות.
נזכרתי שאכן, מעולם היא לא דיברה על המשפחה שלה. תמיד הקשיבה לסיפורים שלי, והתעניינה, אך על עצמה לא סיפרה דבר. חזרתי באיטיות לכיוונה, מנסה לגבש אי אילו מילות התנצלות. ויודעת שהכל ישמע טפל. ואז היא הוסיפה עוד ארבע מילים שגרמו לי לבכי של ממש: "וגם לא יהיו לי...!".

צנחתי על הכיסא, כשסערה זו מילה עדינה למה שהתחולל בתוכי.
השפתיים שלה רטטו כשהיא אמרה: "שמונה עשרה שנים אני מחכה. יום יום, שעה שעה. ניסינו הכל, עשינו הכל, אך אתמול התבשרתי שכנראה לא אזכה לעולם. עד היום איכשהו התקווה החזיקה אותי מלאבד שפיות, כששמעתי את כל הסיפורים על חגי, ניחמתי את עצמי שיום יבוא וגם אני אוכל לשתף אותך בחוויות ילדיי. עכשיו, אני יודעת שהיום הזה לא יבוא לעולם! כשביקשת לצאת - לא הסכמתי, כשהסברת - לא הבנתי. ואני אף פעם לא אבין. אני לא אבין מה זה ילד חולה שנשאר לבד בבית, אני לא אבין מה זה ילד שצריך את אמא שלו. ולא, אני גם לא אוכל להבין אותך לעולם, מצטערת!".
היא סובבה את ראשה הצידה, ומבעד לדמעותיי ראיתי שגם לה זולגות כמה...

"ואת יכולה ללכת עכשיו. הצער שלי התפרץ בדיוק עלייך ובצורה הלא נכונה. והלוואי שכל ההיעדרויות שלי מהעבודה היו בגלל הילדים, ולא בגלל הניסיונות לקבל אותם...".

עזבתי את המשרד תוך מלמול של "סליחה ובשורות טובות", ויצאתי לרחוב.
היו לי דמעות בעיניים, ולא בגלל סנוור השמש שעמדה ברום השמיים. הבנתי את מירה, את התגובות שלה, את האטימות. ולא, לא יכולתי להבין את עצמי. איך יכולתי לפתוח את הפה ולומר לה דברים נוראים שכאלו? איך הייתי מסוגלת לעמוד מולה ולהתבטאות בצורה חריפה שכזו?

כעסתי על עצמי, על שלא שלטתי בתגובות ובמחשבות. על שדנתי אותה במהירות שכזאת...

אתה אף פעם לא יכול לדעת מה מסתתר מאחורי הדמות שעומדת מולך, מה היא מכילה, מה היא עוברת, מה היא עשתה ולמה היא עשתה כך או אחרת.

אני, למדתי, בדרך קצת כואבת, ובגיל קצת מבוגר, שאסור לדון אף אחד! רק לנסות ולהבין...