מתי להאמין ומתי להילחם?

שמואל ושולי התלהבו מדירה אחת מסוימת בפרויקט. הם רצו דווקא את הדירה הזאת. בשביל זה הם הפכו את העולם. הפרויקט היה כבר משובץ כל כולו, אבל הם חשקו דווקא בדירה הזאת, אבל דווקא. משום מה זה לא הלך להם. היה קשה מאוד להשיג את הדירה המסוימת הזאת, כי היא הובטחה כבר לאחרים. "באתם מאוחר מדי", אמר לו הפקיד. "אבל ננסה לעשות משהו".

היא רצתה את הדירה הזאת בגלל הקומה השניה, זו הקומה האידיאלית לדעתה. הוא רצה אותה בגלל כיווני האוויר. שני הנתונים הללו יחד עם השכנים בקומה – היו מושלמים בעיני שניהם. בדירה ממול אמורה להתגורר משפחה יקרה להם – משפחת בני דודים חביבה עליהם מכל וכל. היתה זו בת דודה קרובה אליה במיוחד, ובשבילו היה זה חבר נעורים. נשמע היה שזה המיקום האידיאלי ביותר.

"השכנות יכולה להיות נהדרת, גם אם תקנו את הדירה בקומה מעל", ניסו לשכנע אותם.

"יש גם בבנין השני כיווני אוויר כאלו בקומה שלישית", ניסו להניא אותם.

אבל הם התעקשו. עמדו על כך בכל תוקף שבעולם. "רק את הדירה הזאת אנחנו רוצים, רק אותה ולא אף אחת אחרת". הצוות נרתם לעזרה. השתדלו לשכנע את הקונים הפוטנציאליים שכמעט סגרו את החוזה – שיוותרו. שמואל ושולי היו נכונים לשלם על כך. הם היו כה נחושים בדעתם, שהצליחו לגייס להתלהבות הזאת את צוות המכירה. קרובי המשפחה ששמעו את ההתלהבות, ניסו למתן אותם. "אל תגזימו, יש עוד דירות טובות בפרויקט הזה". אבל הם היו נחרצים לגמרי. "רק הדירה הזאת, אם לא – אנחנו לא קונים".

לא תחמוד

סבא של שמואל, תלמיד חכם גדול, איש מיושב בדעתו, בר אוריין יודע ספר. בעל בעמיו, ראה הרבה דבריו בחייו. הוא הלך והזדקן כדרך העולם. דעתו כבר לא היתה צלולה כבעבר. ראשו כבר היה סחרחר עליו, עיניו כהו, וכל גוו השתוחח. נשמתו הזכה הקרינה תמיד מבעד לשתי עיניו באצילות מיוחדת. אבל לדבר הוא מיעט. אולי בגלל שחש איך הזקנה שולטת בו. אולי חשש להביע את בלבולו ברבים. השתיקות הארוכות הטרידו את בני המשפחה, והם רצו לדובב אותו. תורנות מסודרת נערכה, ובכל ערב בא נכד אחר לבקרו. גם שמואל היה בין הנכדים. שמואל, אב לילדים בעצמו, היה עושה את דרכו כפעם בחודש לבקר את הסבא ולדובב אותו מתוך מסך השתיקה שעטה עליו לאחרונה.

הפעם הגיע שמואל באווירה תוססת. הוא חיפש מה לדבר עם הסבא, ודי מהר מצא רעיון. לא טוב לדבר תמיד רק על התרופות השגרתיות, על הרופא התורן ועל מה שהיה בקופת החולים. גם מזג האוויר הוא לא ממש נושא מרתק, אפילו לקשישים של ממש. סבא שלו איש חכם. למה שלא ישתף אותו במה שעובר עליו?

האמת היא שבכלל לא עניינה אותו יותר מדי תגובתו של הסבא. הרי היתה לו מטרה די מוגדרת בסיפור הדברים. שמואל מצדו סיפר את הדברים רק על מנת לסבר את האוזן, להביא משהו מעניין אל החדר, ולכבד בשיתוף. שסבא ירגיש בעניינים, שיהיה מעורב, שיחוש שמחשיבים את דעתו. הוא הרי ישב בתורנותו מול הסבא המבוגר וחיפש משהו מעניין לספר, אז הוא סיפר.

סבא הקשיב בשקט האופייני לו, אותו שקט שמאפיין אותו בתקופה האחרונה. שקט כזה שלפעמים נראה כאילו הוא מנותק מן המציאות. האם הוא באמת מקשיב? האומנם מעניינים אותו סיפורינו? שמואל תהה בלבו. אך כאשר סיים לדבר, ראה שהסבא ממש בעניינים. לא רק שהוא שמע, אלא שיש לו מה להגיד.

"אתם יותר מדי נלחמים", אמר הסבא. "אני בחיים שלי כבר ראיתי כל מיני דברים. ממלחמות של 'דווקא' לא מרוויחים".

סבא לא דיבר הרבה, כפי שתיארנו. היה זה בשבילו משפט ארוך מאוד. תגובה כה רצופה מזמן כבר לא שמע שמואל מסבא שלו. הוא לא חשב הרבה על עומק הדברים ועל ההיגיון הצרוף שעומד מאחוריהם. הוא רק החמיא לעצמו בלב: הנה, סבא התעניין בסיפור, הוא אפילו מגיב ומייעץ. לכן השתדל להמשיך את האווירה הטובה. הנהן בראשו בלי הרבה מחשבה והפנמה. רק מן השפה ולחוץ הוא אמר: "נכון סבא, אולי הגזמנו, לא צריך כל כך להתעקש. אנחנו מדי נסחפים".

אולי הרגיש סבא איך נאמרים הדברים בשטחיות, והוא הוסיף עוד, שלא כדרכו: "אולי יש בזה משום לא תחמוד, לרצות דווקא דירה מסוימת. אני לא יודע..."

דבריו נאמרו בענווה כזאת, עם סיומת של 'איני יודע'. שמואל הצעיר והנמרץ הרגיש שהוא דווקא יודע. הדירה עוד לא ממש שייכת למישהו אחר, אז מה הקשר ללא תחמוד.

אבל הסבא ידע דבר או שניים מחייו, ודבריו לא נאמרו בעלמא. הוא לא ניבא שום דבר, אבל בחושיו הדקים משהו לא הריח לו בכלל.

אבל למעשה, לא חלחלו הדברים יותר מן השפה ולחוץ. הם נשארו על השפתיים כמס שפתיים בלבד.

כבר באותו ערב המשיך שמואל במאמציו הקדחתניים להשיג דווקא את הדירה המסוימת הזאת. 

בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו? לא זה בדיוק מה שהרגישו שמואל ושולה. הם חשו דווקא כאילו הם הולמים על דלתות נעולות. דופקים בכוח על שערים מוגפים ומנענעים סורגים חסומים.

בכל שבוע צצה בעיה אחרת. כך במשך תקופה ארוכה הם הרגישו נאבקים על הדירה המסוימת הזאת. אבל בסוף? בסוף הם ניצחו. הדירה היתה שלהם. הם היו מאושרים לגמרי. הדירה הנהדרת והנחשקת היא מנת חלקם והיא נפלה בגורלם. הם הרגישו שזכו בדירת החלומות, וכל מחיר היה שווה בעבורה.

שנתיים חלפו עד לאכלוס המובטח. שלוש שנים חלפו עד לאכלוס בפועל. באותה תקופה היתה שולה מתייעצת רבות עם בת הדודה הקרובה אליה. יחד הן בחרו את המטבח ואת הריצוף, יחד הן תכננו את הדירה וחלמו על החוויה הנפלאה במגורים הקרובים. אבל בחודשים האחרונים היא פתאום לא היתה זמינה כל כך. בת הדודה הקרובה רמזה לה שהיא טרודה מאוד ולא יכולה לשתף בעניין המשפחתי המעיק עליה. אולי בהמשך, נראה.

שולה קיוותה שהטרדה תחלוף. בררה בעדינות אם יש לה מה לעזור. בת הדודה הניעה אותה מבירור מעמיק יותר מדי, ושולה בעדינותה נסוגה. רק בחודש שלפני האכלוס הודיעה בת הדודה הודעה דרמטית שחשפה את העניין: "מכרנו את הדירה. אנחנו נסתפק בדירה קטנה בפרבר מרוחק יותר. חשבנו שנעמוד בזה, אבל מסיבה לא צפויה אנחנו רואים שלא נעמוד בהחזרי המשכנתא, ונאלצנו לוותר על החלום".

שולה היתה המומה. כאב לה על בת הדודה, וכאב לה, למען האמת, גם על עצמה. אחת הסיבות שבעבורן נלחמה למען הדירה הזאת היתה השכנה. עכשיו נראתה לה הסיבה הזאת קטנונית. איך באמת הסתמכה על זה כל כך. מי אמר בכלל שזה היה מגשים לה את החלום. היא קיוותה שבני הדודים יסתדרו במקומם החדש, וחכתה לספר לשמואל בערב את הדברים. שמואל הגיב דווקא באופן שונה מן הצפוי. "שמעתי", הוא אמר. "הבנתי כבר לפני כמה שבועות, ולא רציתי לאכזב אותך". מתברר שהוא כבר ידע מן הדברים לפניה. הם המשיכו להתארגן למעבר אל הדירה החדשה, מקווים בכל זאת לטוב.

דירת החלומות

הם הגיעו לדירה טרוטים ועייפים, סחוטים מן ההשקעה הכספית והנפשית, אך מצפים למנוחה ולנחלה. מי הם השכנים החדשים? דווקא נחמדים. הנה לא בני הדודים – השכנים המיוחלים, אבל אנשים טובים ואיכותיים. תודה לקל.

חלפו כמה חודשים, והנה מכת טרמיטים נוראה פקדה את הבית. חרקים מסוג אמיץ שאינו נבהל מאף קוטל חרקים. כל סוגי ההדברה לא הועילו והחרקים הנוראים האלו נגלים בכל פינה, אין להם כל תשובה. איך נלחמים בהם? איש לא ידע לענות להם על השאלה, והחיים בבית הפכו בלתי נסבלים בעליל. חרקים קטנטנים בכל פינה, כל הריהוט נגוע ונפגע. הכול חדש כל כך, אבל מתסכל. הכול ממש נוצץ מושקע ומתוכנן, אבל נהרס אט אט באכזריותם של החרקים הזעירים האלו. חיי היום יום בבית הפכו להיות סיוט. ביום אחד החליטו שמואל ושולה שהם עוזבים. עד לפתרון ממשי.

הטרמיטים התבררו כצרה מפורסמת שמשום מה עד היום רק הם לא שמעו עליה. זו בעיה קשה שאין דרכים מוכחות להתגבר עליה. אבקות שונות ומשונות מחו"ל יובאו במאמץ, ועדיין לא נראה הפתרון באופק.

רק אחרי חצי שנה של טיפול בשלל דרכים הגיע הפתרון. הטרמיטים עזבו את הדירה והשיקום והמעבר מחדש לא הותירו בהם עוד כוח.

בינתיים התגלתה בעיה חדשה בדירה: רטיבות! ועוד איזו רטיבות. כל עבודת הגבס היקרה והמושקעת בסלון הלכה לטמיון. השכנים מלמעלה לא לקחו אחריות, וטענו שזה מאוחר מדי להודיע אחרי חצי שנה. האחריות שלהם כבר פגה, איטום זה דבר יקר ומסובך, ולמה לא אמרתם קודם. מספיק סיפור כזה כדי להעכיר את כל האווירה בבניין, והאמת והשלום נעלמו. החיים בבניין החלומות בדירה הנחשקת כבר לא היו חלומיים בכלל. שמואל ושולה התגעגעו נואשות לדירתם הישנה הקודמת. הדירה שבה ישבו בטח בלי טרמיטים ובלי נזילות, בלי דיני תורה ואווירה נוראה בשכונה.

"תספרו את הסיפור הזה בלי פרטים מזהים", התבקשנו. "שאנשים יפסיקו להילחם בשביל מה שלא זורם להם בחיים. המלחמה הזאת, הדווקא הזה, בא מהיצר הרע. זה לא טוב. זה לא שווה. אם אתם רואים שמשהו לא הולך, אל תילחמו למענו". כך הם בקשו וציינו שאת הדירה שלהם הם מכרו. דירת החלומות שכל כך נלחמו בעבורה. אילו רק היו מבינים את הרמזים העבים משמים. הדירה הזו לא היתה בשבילם. אילו רק היו משלימים מיד עם השגרה המכוונת מאת הבורא. אילו רק היו מבינים שזה לא רצון ה' להילחם בכזו קדחתנות. אילו רק היו שומעים לקול הסבא.

הסיפור הזה הוא אחד מני רבים המתגוללים מפיהם של בעלי ניסיון חיים. אל תילחמו בכוח במציאות. לפעמים יש דברים שאינם עומדים בפני הרצון, אבל לא תמיד הרצון הזה הוא רצון נכון ששווה להילחם עליו. אם אין זו מצווה – לא צריך לנהוג בה מסירות נפש כזאת. עם הסתכלות יהודית של אמונה, רואים מה דבר שזורם בטבעיות ונכון בשבילנו, ומה דבר שצריך להילחם למענו בהשתדלות מוגזמת. למה להילחם? סיפורו של שלומיק ממחיש את הרצון הגדול והטוב של הורים. רצון שבא ממקור של מסירות ואהבה, אך הוביל לתסכול ואכזבה.

שיעבור כיתה

ההורים של שלומיק (שם בדוי, סיפור אמיתי) הפכו עולמות, אבל באמת. הם רצו שהילד שלהם ילמד בישיבה קרובה לבית. הם היו בטוחים ששלומיק שלהם צריך את זה. הילד קשור כל כך לבית. הוא עדיין לא בשל להתמודדות עצמאית עם חיי ישיבה עם כל מה שמשתמע מכך. הם רצו להמשיך לכוון אותו, להרעיף עליו, ללוות אותו. הוא עדיין צעיר ורך כזה באופיו, שילמד ליד הבית וייהנה מכל העולמות. בשכונה שלהם היתה ישיבה טובה מאוד, והם רצו כל כך לראות את שלומיק לומד בה. שיבוא הביתה מדי פעם, שנוכל לעקוב אחר צמיחתו הרוחנית. אבל משמים זה לא הלך. בטח לא בקלות. לא קל היה לשלומיק להתקבל לישיבה הסמוכה לבית, אבל הם לא התפשרו. בשם המסירות וטובת הילד, הם הפשילו שרוולים ויצאו למלחמה גדולה. הפעילו קשרים והתחננו לכל מי שרק יכול להועיל. הם חשו כבמלחמת מצוה. הילד שלנו לא ילמד במקום רחוק, הוא חייב להיות קרוב לבית. אנחנו מכירים אותו ויודעים מה טוב לו. הם התעקשו ועמדו על כך, ערבו את כל הגורמים בעלי ההשפעה שהם מכירים, והצליחו.

הצליחו? קשה לקרוא לכך הצלחה. שלומיק למד בישיבה הרצויה, אבל אפילו יום טוב אחד לא היה לו בה. הילד לא הסתדר עם הצוות החינוכי בישיבה. הוא לא השתלב בחברה, וחזר יום אחר יום מדוכדך הביתה. אחרי שנה ארוכה ומרירה, דאגו ההורים לארוז לו מזוודה ולשלוח אותו לישיבה מרוחקת. שם, הם מקווים, יתחיל הילד שלהם לפרוח.

את הכי טוב בשבילה

אימא של ציפי רצתה את הכי טוב בשבילה. היא נלחמה בחירוף נפש בשביל שמחת החיים של הילדה שלה. "אני לא אכניס את ציפי שלי לגן של אביגיל", היא קראה בגרון ניחר. היא טלטלה את כל הנוגעים בדבר. היה לה מה לומר, והיה לה גם למי. אמא של ציפי היא ריתמיקאית שמכירה היטב את הגננות בשכונתה. היא לא רצתה שציפי שלה תלך לגן אביגיל. הילדה שלי לא תלך לשם. היא אמרה למנהלי הרשת, ואפילו התנתה את המשך עבודתה בגנים בתנאי הזה.

סוף דבר, הלכה לציפי לגן אחר, לגן יוכבד. הגננת יוכבד היא גננת נפלאה. היא באמת מצליחה תמיד ויש לה שם טוב. אבל מפועליה הברוכים של הגננת יוכבד לא זכתה ציפי ליהנות. הגננת שלה נעדרה במשך חמישה חודשים, בשל סיבה רפואית. גם כאשר עבדה בגן היתה טרודה מאוד, ובכלל לא במיטבה. מן הגן השני, גן אביגיל, עלו תגובות נלהבות. כולם היו מרוצים. אז ההתעקשות הגדולה לא הביאה אתה ברכה, אלא להפך. היא רק הוכיחה לאם שסערת רגשותיה אינה יכולה לשקף מה באמת הולך להיות טוב לילדה שלה.

יש מישהו מסור יותר

אמא של ציפי נותרה נבוכה מאוד בסוף השנה. האם היתה לי טעות? היא שאלה את עצמה. הרי התכוונתי לטובה. מי מסור יותר ממני, לבת שלי? מי רוצה בטובתה יותר מאימא שלה?

את  התשובה היא שכחה.

יש מי שרוצה בטובת ילדינו, עוד יותר מאתנו.

יש מי שיודע מה טוב לילד שלנו, עוד יותר מעמנו.

הוא שוכן מרומים, הוא מוליך את כולם, ויודע מה טוב לנו באמת.

בואו נחזק בקרבנו את האמונה הפשוטה הזו, ונתענג עליה.

הוא מסובב את כל ברואיו, ומנהיג את כל המהלכים כולם. הוא יודע מה טוב בשביל הילדים שלנו.

אנחנו יכולים להשתדל, לרצות, אבל לא לשדד מערכות עולם.

שאלו את האנשים שניסו להפוך עולמות. הסיפורים הנ"ל הם רק דוגמאות קלות, טיפות מן הים.

הבה ניתן לעצמנו דרור, נתענג על האמונה הפשוטה. נבקש על הצלחה וברכה, ולא נקבע באיזו דרך תישלח אלינו הברכה.