מיץ פטל

"אף פעם לא הולך לי", התלונן קותי בקול בוכים, "תמיד אני מקבל תשובה שלילית מהצד השני". השידוכים שלו תמיד נתקעו בשל נטייתו להגזים ולהוציא דברים מפרופורציה.

"בפעם הבאה שאתה נפגש", סיכם עמו השדכן, "אהיה שם איתך, ובכל פעם שתגזים תקבל בעיטה ברגל". לקותי לא נותרה ברירה אלא להסכים...

"את לא מבינה איזה חתול ענק היה אצלנו בשכונה", סח למיועדת בהתלהבות, "בגודל שלושים מטר על שלושים מטר"!

בום! השדכן ניסה למזער את הנזק התדמיתי באמצעות בעיטה עזה מתחת לשולחן ברגלו של קותי.

"בעצם, זה רק נראה כך בזווית אופקית, אבל נראה לי שבמבט מלמעלה הוא לא יותר מ-15*15 מטר", ניסה קותי לתקן את הרושם. ושוב חטף בעיטה ברגלו.

"אולי אני קצת מגזים, בכל זאת זה רק חתול", הוסיף למראה עיניה המתרחבות של הבחורה, "אבל בטוח שהוא לא פחות משני מטר על שני מטר".

כששוב ספג קותי בעיטה, התרומם בכעס ופנה לשדכן: "מצידי שהשידוך יתבטל, אני משני מטר על שני מטר לא מוריד"...  

* * *

עבודת המידות [גאווה וענוה, חיצוניות ופנימיות] ולימוד התורה, הם הנושאים הכמעט יחידים שאנו יכולים ללמוד בדורנו למעשה מפרשת תרומה ומידות כלי המשכן. שני הנושאים החשובים ביותר עלי אדמות! ובכל זאת התחושה היא שבפרשיות אלו הכל ידוע, והחומר חוזר על עצמו בווריאציות שונות.

את הרעיון הבא, השונה מעט, מביע ה'כלי יקר' בפירושו על התורה באחד מפסוקי הפרשה. להלן דבריו בעיבוד.

בקיר הצפוני של המשכן עמד שולחן - שולחן שעליו ניצב "לחם הפנים". התורה מצווה לעשות לשולחן "מסגרת" שהקיפה את ארבעת רגליו. אך לא רק מסגרת עושים לשולחן, אלא גם זֵר זהב מעל המסגרת.

מה באה ללמדנו מסגרת זו, ולשם מה נועד זר הזהב?

לפי הכלי יקר חבוי כאן יסוד עצום. השולחן הרי מרמז על תאווֹת האדם - אכילה, התורה אומרת לך: שים גבול! אל תתפתה לעשות ככל העולה על רוחך. משום שבשלב מסוים תאבד עניין וחשק במנעמי העולם, תתחיל לחפש ריגושים משונים כדי לגוון, ואז אפשר לדעת רק היכן זה מתחיל, אבל בשום אופן אין ביטחון היכן זה יסתיים, וכמה יהיה הנזק.

לכן תיצור מסגרת לתאוותיך. המסגרת נותנת לך גבול ואינדיקציה לדעת מה ההתחלה והיכן הסוף, אתה יכול להיות מחושב וזהיר יותר, וגם ליהנות בצורה בריאה ואיכותית. יתירה מכך, זר הזהב שעל גבי המסגרת בא לרמז לך - 'זה לעומת זה עשה האלוקים', אם שמת גבול ליצריך ונהנית במשקל ובמידה, אזי זוכה אתה לזר זהב על ראשך. "ואתה תמשול בו" - למלך יש כתר.

אבל אם עשית כל מה שליבך חפץ בהוראת היצר, הרי שתגיע למצב של חוסר סיפוק מכל ההנאות ה"רגילות" - פשוט תמאס בהם. כל שנותר לך הוא להיות יצירתי ולהתחיל במרוץ חסר תכלית אל האושר המתחמק ממך. במקום שתזכה לכתר מזהב, הופך זֵר הזהב שנועד לעטר את ראשך, לזָר! אתה נעשה זר ומנוכר אפילו לעצמך...

* * *

נסיים בדבריו של האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל הממחישים יותר עניין זה: כל אדם ברדתו לעולם מקבל כמות קצובה של הנאות. ההנאות הינן כתרכיז מתוק ותמציתי, אדם מן הישוב כשמכין לעצמו פטל מוזג מעט מהתמצית המתוקה לכוסו ומוסיף מים לפי טעמו האישי. אבל מי שישתה כוסות מלאות תרכיז מתוק היישר מן הגלון, יסיים במהרה את התענוג ויישאר צמא מאוד מחמת המתיקות. בעיה נוספת תעמוד בפניו - הוא לא רגיל לשתות מים בפני עצמם...

אדם שרוצה ליהנות, מטעים האדמו"ר, מוכרח לדעת: מוזגים מעט פטל ומים במידה ניכרת - "אין מים אלא תורה". כשמקיימים את מצוות התורה כיאות, ההנאה משולבת בחיי היום-יום ולא פוגמת חלילה את הנאות האדם, אלא רק משביחה אותן. אבל מי שישתה רק פטל סופו שיגיע לצימאון עז וגם בתורה כבר לא יחוש טעם, כי אינו רגיל לשתות מים.

התכלית - חובה לדעת - היא ללמוד ליהנות מלימוד התורה ומצוותיה בלא להזדקק להנאות העולם הזה, כי הנאה רוחנית מספקת הרבה יותר מההנאה הגשמית הטובה ביותר. אבל כשלב התחלתי לימדונו חז"ל את הסדר: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן".  

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת תרומה – כל הסרטים ב-VOD הידברות