הרב שטיינמן: "חיזוק בתורה ויראת שמים ישכך כעס וחרון אף"

ב"יתד נאמן" מתפרסם הבוקר מאמר חיזוק הקורא לעם ישראל להתחזק בעקבות האסונות:

אירועים קשים פוקדים לאחרונה את עם ישראל. ידו הארוכה של ישמעאל פרא אדם פוגעת בנו. בחוץ משכלת חרב, בחדרי הלב אימה.
התקופה האחרונה רוויה בדמעות ובצער, בגלל רשימה מתארכת של אנשים שנקטפו מאתנו בחטף, כמו שבלים בקציר. ת"ח שמסתלק פתאומית באמצע אמירת שעור ומותיר קהילה המומה, כמות בלתי נתפסת של ילדים שנלקחים לפני שהספיקו לחיות, ממחלות, מתאונות נוראות. הסתלקות פתאומית של אב או אם לבית עולמם בהותירם שברי משפחה וילדים שלא יהיה להם למי לקרוא "אבא" או "אמא". ילדים רכים נקטפו לאחרונה מערוגות החיים ר"ל, בהותירם הורים ואחים מרוסקים מצער, שלעולם לא יפסיקו להתגעגע, פצעם לא יגליד וחללם לא יימלא. האירועים ממרפקים זה את זה, המספרים הולכים וגדלים ר"ל, ומי יאמר למשחית הרף?
תמיד אחרי כל פיגוע קשה, מכריזים כולם "להחזיר את החיים למסלולם". הכל מדברים על "להיות חזקים" ו"לשוב לשגרה". כך אנשים נוטים לומר גם אחרי אסונות פרטיים. אבל מה פתאום להיות חזקים?! להיפך! משהו צריך להיסדק, להישבר, להתפורר! אסונות נוראים לא קורים סתם, גם אם אנחנו לא יודעים למה. נסתרות דרכי ההשגחה. לחיים, אסור לחזור למסלולם הקודם. העולם שלפני כל אסון, איננו העולם שלאחריו. יש בו הרבה יותר עצב, הרבה יותר כאב, הרבה יותר אנחה. הרבה יותר אלמנות, הרבה יותר יתומים, הרבה יותר משפחות שכולות, הרבה יותר חללים שנפערו, שרק הדמעות ממלאות אותם, והרבה שתיקות שזעקתן תפילה.

הרב שטיינמן (צילום: יעקב נחומי / פלאש 90)

אסור להיות חזקים! משהו חייב להיסדק, להישבר, להתפורר. כי להיות חזק, זה להמשיך בדיוק כמו קודם. לא לבדוק, לא להקשיב, לא להאזין. לא להשתנות. כמות כה גדולה של אנשים משלנו, היא לא אוסף של בעיות פרטיות, אלא אסון של צבור. כולנו חייבים לבדוק ולתקן, כי הקב"ה דיבר אתנו. זו לא שפעת מקסיקו, ולא דום לב, אף לא תאונה – אלא קול ד'! האומנם כהתה העין? האם אין אנו רואים את האצבע הנוראה המופנית, התובעת? מדברים אתנו, בשפה ברורה ונחרצת. האם לא בשלנו הסער הגדול הזה? האם לא אנחנו יכולים להשקיט את הים מזעפו? הקורבנות הללו הם קורבנות צבור, קרבנות חטאת ואשם לכפר בעדנו!
מרן החפץ חיים (אגרות ומכתבים מכתב י"ב) מבהיר, שהיום אין לנו נביאים ושליחים. הקב"ה מדבר אתנו בדרכים אחרות: "וברור לי שאם היו לנו נביאים מד' בוודאי עמדו לנו על המשמר לזרז את ישראל לתשובה לאבינו שבשמים, ובאשר בעוונותינו הרבים אין לנו בימינו נביאים ושלוחים, הוא מזרז לעולם ע"י שלוחים אחרים..." אבל אנשים נאנחים, נבהלים וממשיכים לזרום אל היומיום הלא כל כך רוגע.

יותר מדי אסונות פקדו את קהלנו מכדי שנשאר שלווים. מסבירים לנו, בדרך קשה, כואבת, מייסרת. שעון מעורר מצלצל באוזנינו: אולי אשמים אנחנו, אולי לא עשינו די. נחפשה דרכינו ונחקורה. לא ניתן לריבוי המקרים להרדים אותנו, להתרגל ולאפשר לנו להדחיק כמו בת יענה. לא נהיה חזקים, אלא ניסדק, נתפורר, נערוך בדק בית בתוך ה"אני" שלנו. נאיר את הפינות הנכונות, כדי שהעולם לא יחזור לשגרתו. נפשיר, כמו קרח רע שהופך למים חיים. אסור שהחיים יחזרו לקדמותם, מבלי להותיר שרטת. אצל יהודים, אין 'סתם ככה', בלי להשאיר רישום. הקב"ה מדבר אלינו בשפתו, האם לא נשמע קולו?

מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א כתב (ימלא פי תהלתך קובץ אגרות, מכתב תי"ד): "על דבר האסונות אשר קרו בזמן האחרון, מי יכול לדעת דרכי השי"ת. אמנם פשוט שחיזוק בתורה ויראת שמים של הציבור ישכך כעס וחרון אף".

הרב שטיינמן מוסיף ומציע שני חיזוקים שישככו את כעסו של הקדוש ברוך הוא: האחד בבין אדם למקום והשני בבין אדם לחברו: "הנה חיזוק בבין אדם למקום הוא בענין שבת כפי שכבר דיברנו ... שישתדלו קצת להקדים שביתה מכל מה שבשבת אסור". – להקדים לקבל שבת. "והשני דבר שבין אדם לחבירו: "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים" ומסיים הרב שטיינמן: "וזה דבר שמאד יכול לגרום לסייעתא דשמיא, וד' הטוב יכפר עליכם".