אור על כביש 1: המהפכה הרוחנית השקטה של העיר מודיעין

לפני 18 שנה, כשהעיר מודיעין הייתה בחיתוליה – עוד היה קשה מאוד למצוא בה סממנים יהודיים שורשיים. בית כנסת, מקווה טהרה, בתי ספר תורניים – היו אלו דברים שהס מלהזכיר במחוזותיה החילוניים של העיר. אלא שכעבור כמה שנים, כשנכנס הרב דוד לאו לתפקידו כרב הראשי של העיר, החלו פני הדברים להשתנות.

הרפורמה הראשונית התחוללה כשאל אוזני הרב התגנבה שמועה על מיזם יפה שנהוג בחו"ל – אברכים שנסעו לשליחות במקומות שאין בהם תורה כדי להפריח את השממה הרוחנית, ולהכניס קצת יידישקייט לבתי יהודים שמרגישים סוג של אנטי, כלפי דתם. הרב לאו אהב את הרעיון וביקש ליישם אותו גם בעירו. הוא תר אחר אדם ירא שמיים שיכול להפוך ליד ימינו ולקדם את הפרויקט הזה, וכך הגיע אל הרב יצחק סמיאטיצקי (44), אברך שגדל ברחביה והתנסה אף הוא בשליחות בארה"ב למשך כמה שנים. "הרעיון היה להקים מרכז שבו אברכים ילמדו תורה ביחד עם נערי שוליים, וישפיעו עליהם לפתוח את הלב, לשמוע ולספוג קצת ערכים".

הרב יצחק סמיאטיצקי

וכך היה. הרב סמיאטיצקי דאג להביא אברכים מקריית ספר, הרב לאו סידר מקום בבית הכנסת – והעשייה החלה לקרום עור וגידים, אלא שהחילונים בעיר דווקא לא ממש אהבו את היוזמה הברוכה. התקשורת המקומית דאז סערה, ואין במה שלא סיקרו בה את הנושא. העיר מודיעין וה'מיסיונריות החרדית' שמתפשטת בה, הפכה לשיחת היום. "החילונים עשו עלינו עליהום רציני. חשבו שצריך לקעקע אותנו כבר עכשיו, גם במחיר של דמעות תנין – כדי שהבכיה לא תהפוך חלילה לבכיה לדורות". 

ואיך הגבתם?

"זה בדיוק העניין, שלא הגבנו. היה לנו ברור שהתקשורת מנסה לתפוש את ה'שוליים' של המחנה החרדי כדי לשוות לו תדמית שלילית ולכן לא נפלנו בפח הזה, ופשוט נתנו לרוחות להירגע. עם הזמן, כשהתושבים ראו שהכוונות שלנו טובות, שאנחנו לא מנסים להזיק או להשפיע לרעה – הניחו לנו לנפשנו".

זה 17 שנה שהרב סמיאטיצקי עוסק בזיכוי הרבים במסגרת הפרויקט החשוב הזה. יום יום על ציר ירושלים-מודיעין, במשך 17 (!) שנה – שמתוכן, 10 שנים לפחות עברו עליו בהרהורים נוסח 'האם המאמץ באמת שווה את התוצר?'. "היו ימים שהרגשתי שלא בשביל זה עושים כזה מאמץ אדיר, להגיע לעיר שלא רוצה אותנו. זה היה מאוד קשה לעמוד מנגד, בחוסר אונים שכזה, ולראות איך האברכים שלנו מוסרים את נפשם יום יום, כדי להגיע לבית כנסת כמעט ריק".

אם הנערים לא באים לכיבוד – הכיבוד יבוא אל הנערים

ובדיוק אז, לפני כשבע שנים, הגיע השינוי המיוחל. קבוצה של חבר'ה צעירים ו'מופרעים' חלפה על פני בית הכנסת ואחד האברכים (שעמד בחוץ באותם רגעים) החל לדבר איתם, והציע להם להיכנס פנימה כדי לשתות משהו. הם היו בהלם: 'מה פתאום הדוס הזה מדבר איתנו?' זו הייתה לדידם סיבה להתבדח, אך האברכים לא בזבזו זמן יקר, והוציאו את הכיבוד החוצה. "פטפטנו איתם קצת והם הלכו לדרכם", אומר הרב.

אלא שלמחרת חיכתה לאברכי הכולל הפתעה: הנערים הגיעו שוב, ואף הביאו איתם נערים חדשים. לאט לאט החלה חומת הריחוק להיסדק, והנערים מצאו באברכים לא רק אוזן קשבת ומכילה, כי אם גם עולם שלם ומרתק של תורה. עם הזמן הוצמד לכל נער חונך, שדאג לו מא' ועד ת'. "הייעוד היה להגיע לנוער שלא יודע כלום, אפילו לא מה זה 'שמע ישראל', לעדן אותו ולהכניס בו ערכים שלא רק יתנו טעם לחייו – אלא אף ילוו אותו לשארית חייו.

"וככל שהיטבנו להכיר את הנערים הללו, זכינו לתובנה מאוד חשובה: לנערים האלה לא חסר כסף, אבל חסרות להם כמויות של התייחסות. חלק מההורים העשירים רוצים שיניחו להם, אז הם תוחבים לידיהם כסף ומאחלים להם 'תעשו חיים'. אבל המסר שעובר לילדים, הוא נוראי: 'תעשה מה שבראש שלך, רק אל תפריע לי לחיות'. לא מעניין אף אחד מה הם עוברים, וזו הסיבה העיקרית לאחוזי הפשיעה הגבוהים בעיר".

ומה השתנה כשאתם נכנסתם לתמונה?

"לא דרשנו מהם שום דבר, לא ביקשנו שישתנו. המטרה הייתה לגרום להם לעשות את מה שהם עושים בשלימות ובדרך ארץ, ולהוציא אותם לעולם כאנשים מתורבתים. עם ערכים, שאיפות וחזון.

"על השינויים העיקריים שמענו מהורי הנערים, שסיפרו לנו שהחוצפה נעלמה, הנער התחיל לעזור בבית, להגיד תודה רבה על מה שנותנים לו וכן הלאה, דברים שלא היו קיימים קודם לכן. כמה הורים שאלו: 'מה אמרתם לילד, שאני לא אמרתי לו?', והתשובה שנתנו להם היא פשוטה: מלבד העובדה שזהו תוצר ישיר של לימוד הלכות כיבוד הורים, הבן שלכם הבין שאנחנו אוהבים אותו כמו שהוא, ולא דורשים ממנו להפוך למשהו שהוא לא".

הודות להנהגה זו, עשרות נערים 'סוררים' כבר עלו על דרך המלך ונהיו גאווה אמיתית למוריהם והוריהם, אבל זה עוד לא הכל. "נדבך נוסף לעשייה הזו הוא מדרשיה לבנות שהקמנו במתכונת קטנה יותר של כ-60 בנות, כשאנו דואגים בבוא היום גם לחתן. יש לנו מדריכות חרדיות כמו גם רבניות שמוסרות שיעורי תורה, וכולן בלי יוצאת מן הכלל - עושות ימים כלילות במקום הזה, ומוסרות את נפשן כדי שעוד בת תתחזק ברוחניותה ותזכה להקים בית של תורה".

עצתך לרבנים ואנשי חינוך שמתמודדים עם אותו סוג של קושי?

"מהניסיון שלי, חשוב מאוד לתת לנער את ההרגשה שאנחנו כאן בשבילו בכל מחיר, לא משנה מה יקרה. גם אם מעד, וגם אם נפל. נער שיראה כיצד אתה מתייחס אליו באנושיות, יגדל להיות אדם שמתייחס לאחרים באנושיות. למשל, נער שלנו ש'תקוע' בלי כסף או במקום כלשהו, ירגיש נוח להתקשר לחונך שלו 24 שעות ביממה. למה? כי אכפת לנו. אכפת לנו שהוא יגדל להיות אדם שלומד מהטעויות שלו, אכפת לנו שילמד לקחת אחריות, אכפת לנו שילמד ויהיו לו שאיפות טובות מהחיים. הרוחניות היא ערך מוסף שביקשנו להנחיל להם, ואם הצלחנו במעט – גם זה טוב. גם זה משהו".