מהו החומר שמבריק את התפוח? והאם הוא כשר?

בשנה החולפת, התפוחים ששווקו היו עדיין יבול שישית. אולם דווקא עכשיו, בשנה השמינית, אנחנו צריכים לבדוק: מה מקורו של התפוח, האם הוא מתוצרת הארץ, והאם הוא קדוש בקדושת השביעית וגדל באופן המותר, או אולי הוא בכלל מתפוחי היבוא (שמיובאים ללא קשר לשנת השמיטה, שהרי תמיד מצויים תפוחי יבוא מוושינגטון, מצרפת, מאיטליה ומיוון).

לישראל מיובאים תפוחים מכל הזנים המוכרים: סמיט, חרמון, גלא (מתוק אדמדם), ענה, זהוב (יונתן), וכמובן הפינק ליידי היוקרתי, שנקרא גם הפינק קריספי, סוג של פיתוח מזן חדש, ומאוד טעים. סוחרי התפוחים מספרים לנו, שמנסיונם ההעדפה בין סוגי התפוחים משתנה לפי ארץ המוצא. יוצאי ארצות המזרח יעדיפו את התפוחים המתוקים, לעומת יוצאי מדינות חבר העמים שיעדיפו את התפוח הירוק והחמצמץ. הדרישה לתפוח הירוק גבוהה יותר, גם משום שהם מתאימים יותר לתעשיית הקונדיטוריות, כי אינם משחימים ומתפרקים בחום.

אולם הבדלי צריכה מרובים יש בין לקוחות התפוחים שבארץ, הבודקים את טיב הפרי לפי מה שהוא נוצץ ומבריק יותר, לעומת עמיתיהם שבחו"ל המעדיפים את התפוח במראה מט וטבעי יותר. אולם אט אט גם תפוחי היבוא לובשים צורה מבריקה, כך שעלינו לבדוק מה מקורו של הברק הזה, ומאיזה חומר הוא נעשה.

אמנם, יש סיבות נוספות הגורמות למשווקי התפוחים לעטוף את התפוחים בשכבה נוצצת, למשל - מזמן הקטיף עד שהלקוח צורך את הפרי, עובר זמן מה הגורם לנוזל שבפרי להתאדות, התפוח מאבד עד עשרה אחוז מהנוזל שבתוכו. הדבר גורם לפרי להראות כמוש, והוא מאבד ויטמין סי. בנוסף השטיפות שעובר הפרי גורמות לו לאבד את שכבת המגן הטבעית ולעשותו חשוף לשלל מזיקים ופטריות. לכן פיתחו המגדלים שיטה מלאכותית, שתצליח לעטוף את הפרי ולהגן עליו מאיבוד הלחות, ומנגד להיות נושמת ומאווררת. יש שכבות מגן הנקראות פוליאתילן מחומצן, שהוא סוג של פלסטיק מחומצן, או בשיטת קומורון יינדן, שגם הוא הרכב על בסיס כימי, אלא שלמרות שבחומרים הללו אין בעיות כשרות מיוחדות, הרי שמשרדי הבריאות בעולם מגבילים את השימוש בהם רק לפירות הדר, שבלאו הכי הקליפה שלהם אינה נאכלת. אולם בשאר הפירות, שהקליפה שלהם אכילה, העדיפות היא שלא להשתמש בהם אלא בחומרים טבעיים יותר, כדוגמת השלאק או הדונג.

שלאק הנו חומר פלסטי דביק בדרך כלל בצבע אדום, המשמש לציפוי מאכלים ובעיקר סוכריות, והוא מהנפוצים מאוד בעולם. את השלאק מייצרים חרקים קטנים בגודל מילימטר הגדלים על עצים בהודו או בתאילנד, כאשר הם מוצצים את שרף העץ, על ידי הוספת שומנים וחמרים כימיים מתוך גופן. הפרשת השלאק נעשית מבלוטה מיוחדת שבעורם. אגב - החומר הדביק משמש להם כדבק להיאחז על העץ וכמקום להטלת הביצים, וכן לאחר התקשותו כהגנה מפני מזיקים, כך שמבחינה הלכתית ומדעית החומר המופרש הוא חומר חדש הנוצר בתוך גופות החרקים הטמאים האסורים באכילה ואינו שרף האילנות כלל. ומכאן באנו לשאלה: האם השלאק נכלל בקטגוריה של כל היוצא מהטמא - טמא, ואם כך נאסר באכילה, ואינו יכול לשמש כעטיפה לפרי, או שמא, הליך יצירת השלאק זהה לזה של הדבש, שגם שם צוף הפרחים מתעכל ומשתנה בתוך הדבורה ויוצא בגרסה שונה של דבש, והרי ההיתר הוא לא רק לדבורים, שהרי לא רק את דבש דבורים התיר מרן השולחן ערוך, אלא גם את דבש צרעין וגזין, ואם כך במה שונה דינו של השלאק.

אלא שבנוסף יש עוד כמה שאלות כשרות, שהרי לאחר שנוצרה שכבת סטיק לאק על העץ, מגרדים את החומר הדביק ומחממים אותו בחום של כ-180 מעלות צלזיוס כדי לנקותו, דבר המהווה בעיה כשרותית, שהרי שומן החרקים וזחלי החרקים מתבשלים עם הנוזל הדביק, אולם, כאן אם נדע בברור שהנוזל נתנקה לגמרי, הבעיה תיפטר, שהרי גם את רגלי הדבורים התיר מרן לחמם עם הדבש כדי לנקותו, אך הבעיה שיש הטוענים שתמיד יימצאו בשלאק שיירי חרקים, ומנגד, אלו המתירים טוענים שהשלאק נקי לחלוטין.

קיימת בעיה נוספת, שלאחר החימום עובר הסטיק לאק הקשיה וטחינה לפתיתים, וכדי להשתמש בו שוב צריך להמיסו מחדש בכוהל, שלא בהכרח כשר. אותה בעיה קיימת בשיטה אחרת המפיקה את השלאק באמצעות מיסוי באלכוהול, ולא באמצעות חימום.

אולם, בשלאק הנעשה ללא צבע, ברוב הפעמים עובר השלאק עיבוד בחומרים פוגמים כמו העברת השלאק דרך פחם פעיל, או עיבודו באמצעות סודה לכביסה (סוג של אקונומיקה), כך שיש יותר מקום להתיר מחמת שהחומר נפגם תוך כדי עיבוד.

אז האם השלאק מותר? ידועה דעתו של מרן ר' משה פיינשטיין זצ"ל שהורה להקל, לעומת דעתו של הגרי"ש אלישיב שנקט קו להחמיר, ומנגד התיר לשווק תפוחים עטופים בשלאק בתנאי שיציבו שלטים המבקשים מהלקוחות לקלף את הפרי, אף שיתכן שיהיה מאן דהוא שיאכל את הפרי בלא קילוף. אולם כיום הבד"ץ, וכן שאר גופי הכשרות המהדרין, אינו מאשר שימוש בשלאק, ופיתחו ציפויים אחרים הכשרים למהדרין. אלא שבתפוחי היבוא עלינו לנקוט משנה זהירות ממה נעשה הציפוי, ולהקפיד שיהיה עליהם אישור כשרות, כי לא בכל הפעמים מועיל הקילוף.