האם הדאגות שלנו הן רק דמיונות?

מהו זמן?

נסו לשאול אנשים שונים כיצד הם מגדירים את המושג "זמן", ותקבלו תשובות רבות ויצירתיות למדי:

יש אנשים שיאמרו שה"זמן" הוא משהו רוחני, בלתי נתפש, שהראיה היחידה לקיומו נמצאת בתחושה פנימית שאי אפשר להסביר באמת. יש שינקטו בגישה מדעית יותר, ויתארו את הזמן בתור גורמים של סיבה ותוצאה. אחרים יעדיפו להשיב את התשובה הקלה ביותר, ויאמרו שהזמן הוא רק אשליה אנושית שלנו, והדבר היחיד שקיים באמת הוא רק זמן-הווה. ויש להם גם ראיה טובה לכך. עובדה: כולנו חיים ברגע זה בהווה, וכל מה שקורה לנו, קורה לכאורה רק בהווה. העבר איננו ממשי, כי הוא קיים רק בזכרונות ותוצאות שנמצאים כולם רק בהווה. גם העתיד איננו ממשי, כי הוא עוד לא קרה במציאות שלנו, כך שהוא קיים רק בדמיוננו. מכאן יביאו ראיה לכך שההווה הוא הזמן היחיד שבאמת קיים. קשה להאמין, אך אנשים רבים בתרבויות המזרח הפכו רעיון זה לתורת חייהם, הם מקדשים את תחושת ההווה שלהם, ומנסים להתרכז בו במסירות רבה, מתוך הסברה שההווה שלנו מייצג את המציאות הטבעית והאמיתית ביותר שיש. לטענתם כל הזכרונות והמחשבות שלנו הם רק אשליה. האם יש אמת בדבריהם?

מהו הווה?

הבה נבחן ביחד את המושג אותו מכנים בשם "הווה". האם ההווה שלנו הוא באמת "זמן מוצק" וממשי יותר מן העבר או העתיד? ובכן, אם אפשר לומר דבר אחד על הזמן בוודאות, הוא שהזמן נע כל הזמן; שנייה גוררת שנייה, ואי אפשר לעצור פתאום את הזמן ולומר "עכשיו הוא זמן הווה"! תחושת ה"עכשיו" שלנו לא נחה לרגע, וכשאנו חושבים על ההווה, אנו בעצם משחזרים ומחברים את מחשבותינו האחרונות על העבר. רוצים הוכחה? נסו לחשוב ברגע זה מחשבה כלשהי, או להיזכר בזיכרון כלשהו, או אפילו לומר משפט אחד קצר, ותגלו שאתם למעשה משחזרים במוחכם את הדבר האחרון עליו חשבתם או אמרתם לפני מספר שניות. כל רגע נוסף בחיינו, הופך תכף ומיד לנחלת העבר, ואין ביכולתנו להביע אפילו משפט אחד שלם בזמן-הווה.

גם מי שינסה לא לחשוב על כלום, ולהנות מן הרגע, יגלה שמוחו בעצם משחזר רצף של שניות המגיעות לתודעתו בזו אחר זו, מוחו ממשיך לתרגם צבעים, אורות, ריחות, תחושות וכו'. ולראיה: אם מישהו יקרא לפתע בשמו, או אם יקרה לפני עיניו מקרה מוזר, מוחו יקלוט זאת כעבור רגע אחד, והוא "יתעורר" מיד להבחין במה שקרה.

מה שאומר, שההווה שלנו אינו יותר מחיבור של רגעים, של זכרונות, תחושות ומחשבות מן העבר. או במילים אחרות, כולנו חיים בעבר!

אז מהו ההווה? ההווה בעצם מחבר בין שני דברים בלתי נתפסים: העבר והעתיד. כך הבהיר רבי יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר שלישי, פרק כז): "כי כמו שהזמן הוא דבר בלתי נמצא בפועל, כי העבר אינו נמצא, והעתיד לא יצא עדיין אל הפועל, ההווה אינו אלא העתה הקושר בין העבר והעתיד". נשמע מורכב? רבי אליעזר פאפו תיאר זאת במשפט קצר יותר: "כבר אמר החכם: העבר אין, העתיד עדיין, דאגה מנין?" (פלא יועץ, אות ד', דאגה).

כמו שהעבר נעלם, והעתיד נעלם, ואי אפשר להגדירם, כך גם ההווה שלנו נעלם בכל רגע כלא היה, כי הוא רק מקשר בין העבר והעתיד. אז זה נכון: הדאגות שלנו הם באמת רק דמיונות, שיחזור של אירועים מתוך זכרוננו. על פי הבנה זו, רבי אליעזר פאפו מציע עצה לחיים:

"שאם הדבר כבר עבר, מה יועיל בדאגה, האם יוכל להשיבו? ולא די לו רעת הרעה שארע לו, אלא שיוסיף רעת הדאגה וחיי צער יחיה. (אז) יסיחני מדעתו! ואם הוא דבר שעתיד להיות: אם יש תקנה - יעשה התקנה, ואם לא... מה יועיל בדאגה? יבטח בשם ה' וישען באלקיו. זה כלל גדול להסיר הדאגה".

האם פירוש הדבר שזמן הוא רק אשליה?

כלל לא. גם אם תפיסת המציאות שלנו עשויה להיות שגויה, הזמן הוא עדיין מושג אמיתי שקיים במציאות, ונמדד על ידי תצפית וניסוי. כך מגדיר המדע את המושג "זמן": תנועה של חומר. ללא תנועה לא יהיה זמן. מבחינה מדעית הזמן הוא ממשי בדיוק כמו החומר הנצפה, ונחשב למימד הרביעי של החומר.

אם נמשיל את היקום להצגה, אז נוכל לומר שהזמן הוא הבמה, והחומרים הם השחקנים בהצגה. כך שהזמן הוא הבמה שעליה קורים האירועים של החומר. מובן שללא במה, השחקנים לא יוכלו לנוע ולשחק בהצגה.

וזו ההוכחה המדעית שקיים זמן: כי אם לא היה קיים, אז לא היה חל כל שינוי במציאות. היקום היה פשוט סטטי, ללא שום סוג של תנועה או שינוי. לא היינו נולדים ולא היינו מזדקנים, לא היינו מדברים, חושבים או אפילו נעים. הכל היה פשוט נותר דומם, ולא היה שינוי בחומר.

כיצד מוגדר ה'זמן' ביהדות?

כפי שראינו, למדע יש למעשה הגדרה ברורה מאוד של המושג "זמן". זמן הוא פשוט תנועה, שינוי של החומר. מעניין למצוא שחכמי ישראל הגדירו את המושג זמן בדיוק כפי שהמדע מגדיר אותו כיום. כך כתב הרמב"ם לפני כ-800 שנה:

"גם הזמן עצמו הוא מכלל הנבראים, שהרי הזמן תלוי בתנועה, והתנועה היא מקרה בחפץ הנע. ואותו חפץ נע עצמו, אשר הזמן תלוי בתנועתו, אף הוא נברא, והתהווה לאחר שלא היה" (מורה נבוכים, חלק שני, פרק יג). וכן כתב הרמב"ן בביאורו לספר בראשית (פרק א, פסוק ד): "משיצאו השמים והארץ מן האפס אל היש הנזכר בפסוק הראשון, נהיה זמן. כי אף על פי שזמנינו ברגעים ושעות, שהם באור ובחשך, משיהיה יש - ייתפש בו זמן".

אם נדייק בפסוק הראשון בתורה, נמצא שגם הזמן נברא על ידי אלוקים: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א). בפסוק זה נאמר שכאשר נבראו השמים (המרחב) והארץ (החומר), רק אז חל לראשונה המושג שנקרא בשם בראשית (הזמן).

לפני 2300 שנה, תרגמו חכמי ישראל את התורה ליוונית, בתרגום עתיק שנקרא בשם "תרגום השבעים" (הנוסח המקורי אינו נמצא בידינו כיום), והחכמים שינו בכמה מקומות את ניסוח המילים כדי למנוע טעויות. הגמרא (במסכת מגילה, דף ט) מגלה לנו שהחכמים תרגמו את הפסוק הראשון בתורה כך: "אלוקים ברא בראשית, את השמים, ואת הארץ". בדרך זו תיארו חכמי ישראל הקדומים את התפיסה שהזמן הוא בריאה של אלוקים, שנבראה יחד עם השמים והארץ.

האם ייתכן שתחושת הזמן שלנו היא אשליה?

אז כפי שראינו: התנועה, השינוי, סיבות ותוצאות, הן המוכיחות שהזמן הוא ממשי וקיים במציאות. אך זו עדיין לא הוכחה לכך שהזמן נע בשלבים כפי שאנו תופסים אותו

ייתכן שבמציאות האמיתית, כל השינויים וכל התנועות כבר קיימים ברגע אחד, בדומה לסרט שמורכב ממיליוני תמונות שכבר קיימים כולם בדיסק אחד, רק שאנחנו בתור יצורים מוגבלים צריכים לצפות בתמונות לפי סדר, באופן איטי והגיוני שנוכל לתפוש. הזמן של היקום הוא אמיתי, כי הוא מוגדר בתור "סך כל השינויים בחומר", אך דבר זה לבדו אינו מוכיח ש"תחושת" הזמן שלנו היא אמיתית. ייתכן שהעבר ההווה והעתיד מתקיימים בו-זמנית, ואנו צופים בסרט שכבר התרחש. שתחושת הזמן שאנו חשים, היא רק אשליה מתוכננת הנובעת מעצם מוגבלתנו.

כפי ששדה הראייה שלנו מוגבל, ואינו מאפשר לנו לראות מה יש מאחורי גבנו, או מה נמצא בסוף העולם, כך גם תחושת המציאות שלנו עשויה להיות מוגבלת רק להווה שנמצא מולנו, ולא לעבר והעתיד. על שאלה זו אין למדע עדיין תשובה ברורה. אולם תיאוריות שונות בפיזיקה כמו תורת היחסות, מעלה את הרעיון התיאורטי לשוב לעבר או לנסוע לעתיד על ידי חללית שתעבור את מהירות האור. תיאוריה זו לא יכולה לעמוד למבחן, מכיוון שאף חפץ לא יכול לעבור את מהירות האור, שהיא המהירות הגבוהה ביותר שידועה ביקום.

האם ייתכן שברגע זה ממש מתקיים העבר, בו אלוקים מוציא את בני ישראל עדיין ממצרים, וברגע זה ממש מתקיים גם העתיד שבו הגיע המשיח ובאה גאולה לעולם?

יש לציין ששאלה זו, מרתקת ככל שתהיה, אינה קוראת תיגר על הבחירה החופשית שלנו כבני אדם. היא בסך הכל אומרת שכל הבחירות שבחרנו ונבחר - כבר מתבצעים על ידינו ברגע אחד (הרגע שבו אלוקים ברא את העולם), רק שאנו מסוגלים לזכור את הרגעים הללו באופן איטי ומוגבל בתור גופנו.

מבחינה מדעית, ניתן לראות בכך תשובה ניצחת לפרדוקס המפורסם: כיצד ייתכן שידיעתו העתידית של אלוקים אינה סותרת את בחירתו החופשית של האדם בהווה? אחרי הכל, מי העלה בדעתו את האפשרות, שהעבר ההווה והעתיד שלנו אינם זמנים נפרדים זה מזה?

אם תחושת הזמן שלנו היא רק אשליה, פירוש הדבר ש"הזמן האמיתי" עומד מלכת (כי הזמן אינו אלא סך כל האירועים שהתרחשו בחומר). כל הבחירות שעשינו ונעשה בעתיד מתקיימות כולן רק ברגע אחד - הרגע שבו נברא היקום כולו, על כל זמניו ומצביו. בדומה לאותו דיסק במשל, אשר חובן בתוכו סרט ארוך, שאינו אלא סדרת קבצים שנמצאים כולם בדיסק אחד בו-זמנית.

אנו כיצורים מוגבלים חיים את ה"סרט של היקום" בשלבים, ועושים את הבחירות שלנו בזה אחר זה. אך מבחינתו של אלוקים, כל הבחירות שלנו כבר נעשו ברגע שבו נברא היקום, אלוקים יודע את העתיד כי הוא נמצא מחוץ ל"סרט".

וכיצד הדבר אינו סותר את הבחירות שלנו? כי אנו נמצאים כעת בתוך ה"סרט" שעדיין נוצר, בתוך הרגע הקצר הזה שבו נברא היקום, וברגע זה ממש אנו יוצרים את ה"סרט" בשלבים באמצעות הבחירות שלנו - רק שכל מה שאנו יוצרים וניצור בתוכו - נמצא לפני אלוקים ברגע אחד, כי הוא יתברך קיים מחוץ לזמן. את מה שאנו עוברים בעולם הזה במשך שמונים שנה, אלוקים צופה בפחות מרגע. וכך כתב הרמב"ם בסוגיה זו (הלכות תשובה, פרק ה):

"שמא תאמר, והלוא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה: ידע שזה צדיק או רשע, או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו?..כבר ביארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה, שהקדוש ברוך הוא אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם, שהן ודעתם שניים, אלא הוא יתברך שמו ודעתו אחד;ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר "כי לא יראני האדם, וחי" (שמות לג, כ) - כך אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אומר "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכיי" (ישעיהו נה,ח)..."

עם זאת, הנשמות שעוזבות את הגוף עוברות למימד אחר, שאין בו גוף פיזי, וחוקי הזמן שלו שונים משלנו.

כך מתאר הרמב"ם את העולם הבא (הלכות תשובה, פרק ח):

"הטובה הצפונה לצדיקים, היא חיי העולם הבא; והם החיים שאין עימהן מוות, והטובה שאין עימה רעה... ופרעון הרשעים - הוא שלא יזכו לחיים אלו, אלא ייכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חויה לעולם, אלא נכרת ברשעו, ואובד כבהמה... העולם הבא אין בו גוף וגווייה, אלא נפשות הצדיקים בלבד, בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גווייות, אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני האדם צריכין להן בעולם הזה. ולא יארע בו דבר מן הדברים שמאורעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן.  כך אמרו חכמים הראשונים, העולם הבא - אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה".

את העולם הבא לא נוכל לתאר בדמיוננו, כפי שעובר לא יוכל לתאר את החיים מחוץ לבטן אמו, או כפי שדג לא יוכל לדמיין את החיים מחוץ למים. אך כולנו נגיע לשם באחריתנו, לעולם הבא, ואז אולי נבין באמת עד כמה מוגבלת היתה תפישת הזמן שלנו בעולם הזה. מי ייתן וננצל בחכמה את הרגע הקצר הזה, שאותו אנו מכנים בדמיוננו: "שמונים שנה".