באמת רציתי לעזור לאשתי: אבל למה אני תמיד שוכח?

נפגשנו בסופר. שנינו סיימנו את הקניות, והצעתי לו טרמפ. הוא גר ברחוב שלי.

הרגשתי שהוא מגשש בשיחתו, רוצה לומר משהו, אך נרתע.

פתאום זה בא לו: "תגיד חגי, מה עושים, כאשר אשתי מבקשת ממני מיליון פעם שאעזור לה יותר בניקיון הבית, וזה לא קורה. באמת מגיעה לה יותר עזרה. לא יודע מה זה, מה הבעיה שלי, מדוע אני לא מצליח להתמיד בכך, יום יומיים, ואחר כך אני שוכח. מה עושים?"

אופס, עכשיו אתה שואל, כשכבר הצלחתי לדלות את כל שקיות הקניות מתא המטען של הרכב באקרובטיקה מרשימה...

הנחתי את השקיות על המדרכה. "תשמע, כל הכבוד לך, שזה מה שמדאיג אותך!" אמרתי, "אתה באמת בטוח שאתה מעוניין לעזור לה יותר?"

"כן", הוא ענה, פשוט כזה.

חמוד הבחור. "בוא נראה, אתה באמת רוצה לעזור יותר, אבל זה לא קורה, יום יומיים זה מחזיק, ואחר כך... אחר כך מה?"

"לא יודע, פשוט שוכח!" הוא אומר ובעיניו מבט כזה של: 'תעלומה, אה?' חייכתי.

"דוד, חשבת פעם על 'תמורה'? אולי אם היית מקבל ממנה תמורה על עזרתך, היית מרגיש שזה נחמד ושווה, ואז היית מתמיד בכך? מה דעתך?"

הוא הסתכל עלי בשקט כזה, חושב, קצת תמה. "תמורה? מה זה פה, עסקים? היא זקוקה לעזרה ממני, זו זכותה, ואני אבקש תמורה?"

זה כבר מעניין. בקליניקה, אני רגיל לסיטואציות האלה, אבל הפוך. בד"כ מי שמתבקש לתת תמורה, הוא המזדעק, שזה לא הוגן. וכאן, הוא ממש חי את רגשותיה של אשתו, ומזדעק במקומה. וזה יפה! אהבתי.

"אני מבין מה אתה אומר", איך לא? זה הגיוני, "כי אם זה מגיע לה, אז מה פתאום שתבקש תמורה? מובן, צודק. העניין הוא שאנו בני האדם, לא משתנים ברגע. שים לב, אתה רגיל לעזור נאמר, 20%, ועכשיו אתה רוצה למשל 40%, אין שום סיכוי שהשינוי יתקבע, אם לא יהיה רגש חיובי הדוחף את השינוי. אז נכון, אולי אשתך תרגיש שזה לא הוגן ולא צודק, אך זו מציאות החיים".

מבט חושב מהול בהבנה, עלה על פניו. "הבנתי. זה נכון. עובדה שעד עכשיו ניסיתי וכלום לא עזר. אבל מי אומר שבאמת אם אקבל מה שאתה קורא 'תמורה'" - הוא די נזהר, זה נראה כמו מילה גסה בעיניו, "אז זה כן יעבוד? ובכלל, לא מסוגל לבקש תמורה, היא תתקומם, ובצדק!"

"נכון", עניתי, אלה השאלות 'הקבועות' בשיחות כאלה, "אני לא מבטיח שזה יצליח, אבל הייתי מציע לנסות, בוא ננסה שבוע שבועיים, תראה איך זה מרגיש לך, לאשתך. עכשיו תחשוב: מה יכול לדרבן אותך להתמיד בעזרה? איזו 'תמורה' היית רוצה?"

ניכר עליו שמעולם לא חשב בכיוון של תמורה. הוא חשב הרבה לפני שענה, וגם זה די בספקנות בהתחלה, וודאות בהמשך: "אולי, אולי אם תגיש לי כוס קפה בסיום העזרה... בעצם, אולי חיוך... כן, חיוך וכמה מילות הערכה על שעשיתי אותה מאושרת. ואוו, זה יעשה לי את זה!"

כיף, כיף לשוחח עם אנשים כמוהו, איש טוב. "אז מה שאני מציע", סיכמתי, "שפשוט תיגש אליה ותאמר לה כך, ושים לב למבנה המשפטים הבאים: 'תראי תמר, אני מאוד רוצה לעזור לך, אך יש לי בעיה להשתנות ברגע, אולי אם תתני לי חיוך של תודה ומילות הערכה בסיום העזרה, זה ייתן לי את התחושה שאני חשוב בחייך, וזה ידחף אותי להמשיך לעזור. אני מקבל שאולי זה לא הוגן ולא צודק, אך אני באמת רוצה לעזור, ואולי זה יקדם אותנו, מה דעתך?'. נו, מה אתה אומר?"

"מתאים לי!". וכאן, החיוך הראשון שלו בשיחה הזו.

"אגב", הייתי חייב להוסיף, "לא אתפלא, אם אשתך תאהב את הרעיון, כך שתתלהב לתת לך 'תמורה' כזו. זו תמורה שיכולה אפילו להפרות יותר את הזוגיות שלכם. אני קורא לזה, סוכריה".

"קבלתי, יש לנו!" כך הוא, קצר ולעניין. בחור טוב.

מעניין, שבוע אחר כך, פגשתי אותו שוב בסופר. הפעם, הוא היה עם אשתו. מובן שהצעתי טרמפ. למחרת הוא סיפר לי שכבר מזמן לא יצאו יחד לקניות, "הפעם, היה לאשתי זמן לצאת יחד. פשוט, הייתה לה יותר עזרה..."

ואוו. זה עושה טוב, רגעים כאלה.