מכתב לרותי, הדתל"שית הכי מתוקה שפגשתי

רותי, אחות יקרה שלי.

פגשתי אותך היום באוטובוס, אחרי לא מעט חודשים שבהם נעלמת. בפעם האחרונה שנפגשנו, אספתי אותך מהרחוב בשעת לילה מאוחרת, כשישבת עם איזה בחור לשיחה 'מעמיקה' בחצאית קצרה מדי וסיגריה ביד, בקור המקפיא של ירושלים, ולא היה לך איפה לישון.

אחרי שנרדמת בתוך הפוך שלי, הבטתי עליך ישנה והלב יצא מרוב כאב, רק מהמחשבה המטרידה אם בכלל יש לך בית אמיתי לחזור אליו, ומתי זכית בפעם האחרונה במיטה חמה לישון בה, מאז ששינית סטאטוס ונהיית דתל"שית. כי המשפחה, מה לעשות, בחרה שלא ממש להכיר בך.

הפעם, סיפרת לי בקיצור נמרץ על החוויות מהחודשים האחרונים. תיארת שעזבת את הדירה ההיא שהצלחת למרבה הפלא להחזיק בה פרק זמן ארוך מהרגיל, וגרת כמה חודשים באיזו מערה עם חבר'ה על החוף. עוד "בית" שמצטרף לרשימת הבתים המפוקפקים שגרת בהם בשנים האחרונות, וששייך לחלק מהחיפוש האינסופי והלא מודע שלך אחרי בית אמיתי, חום ואהבה. ואני רק חשבתי על הקור שוודאי היה לך שם, תרתי משמע, לגור על הים באמצע החורף, ועל כמה מנוכר ותלוש זה בוודאי להתעורר ככה בכל בוקר, בתוך איזו מערה על החוף, עם אנשים שאת בקושי מכירה.

במהלך השיחה הבטתי בך, כולך צעירה ורעננה, עם חיוך גדול, שמסתיר כאב גדול עוד יותר. תמיד עם תיק קטן - אבל כזה שמכיל כל מה שצריך, לכל מסע שלא יבוא, כמו של כל הנוודים. בתוכי, שאלתי את עצמי, איך נראה התיק שאת ודאי סוחבת כבר שנים, עמוק בתוך הנפש, ולא נותנת לאף אחד גישה אליו. צחקת המון כל הזמן, אבל כשהסתכלתי לך עמוק לתוך העיניים, ראיתי בבירור את הכאב שלך צועק מהן ורציתי לחבק אותך.

לאורך כל הנסיעה, הקשבתי לך בסבלנות רבה. שומעת מילים חדשות שנכנסו ללקסיקון שלך, כמו סמים, אלכוהול, שמות של בחורים שלא הכרתי, ומקומות שכנראה שלעולם לא אבקר בהם, ואת בעשרים שנותייך כבר הספקת להכיר מקרוב. קרוב מדי.

לרגע, רציתי לקחת אחריות ולנסות לחנך אותך. להסביר לך כמה רע הוא המסלול שאת בוחרת לעצמך, כמה עוד תצטערי עליו בעתיד, בתקווה שאז זה כבר לא יהיה מאוחר מדי והנפש שלך לא תהיה מצולקת מדי בצלקות עמוקות שתצטרכי לחיות איתן עד סוף חייך.

אבל שנייה לפני שעשיתי את זה, הבנתי איך בטח כל בנאדם דתי שני שהכיר אותך מ'אז' ופוגש אותך היום, בטח מנסה להטיף לך ולשנות אותך בכל שיחה מקרית שהוא נתקל בך, ולא רציתי להיות עוד אחת מאותם שתרצי להתעלם מהם כשתראי אותם בפעם הבאה ברחוב. במקום זה, החלטתי לקבל אותך כמו שאת, לתת לעצמי להרגיש את הנשמה האלוקית האדירה שבך, ופשוט לאהוב אותך בלי תנאים, בלי גבול ומידה, גם עם הכאב שלי על המקום שלך. כמו שה' ודאי אוהב אותך.

ולא ידעתי איך אומרים דבר כזה, אבל באותו רגע, אחרי יותר מדי רגעים בזמן האחרון בהם לא היתה לי יותר מדי יכולת להכניס לשם מישהו, פתאום הרגשתי את הלב שלי מוצף באהבה כלפיך. רציתי להגיד לך כמה אני אוהבת אותך רותי, ולא ידעתי איך אומרים. אז במקום זה דיברתי אליך בלי מילים, מלב אל לב, דרך העיניים שלי, ואני מקווה שהרגשת את זה ושתיקחי את האהבה שלי איתך לאן שלא תלכי.

ואז סיפרת איך למרות שאת כבר מזמן לא דתייה, בכל מקרה בלב את מאמינה ללא עוררין בקיומו של אלוקים ומדברת איתו תמיד, ואיך את נאבקת חזק לשמור שבת כשאת יכולה, עד היום, למרות הכל, רק בגלל איזה משפט ששמעת פעם מהרב פנגר ואת לא מצליחה לשכוח. סיפרת לי גם איך את תמיד רואה אותו, את אלוקים, בכל מציאות... גם בסביבה המרוחקת ביותר. ואני רציתי לבכות.

רותי, אחות אהובה ויקרה, אני רוצה שתדעי שמה שלא יהיה, גם אם כל העולם יסגור לך את הדלת, גם אם יספרו לך שאין דרך חזרה מכל העברות שכבר עשית, ועוד כל מיני משפטים 'מעוררי תקווה' מהסוג הזה,  אני רוצה שתדעי שתמיד כשתרצי לחזור – אני אחכה לך, ואיתי ביחד יחכה לך גם מלכו של עולם.

אני פוגשת בנים ובנות כמוך כל הזמן בצידי הדרך, מזהה אותם בשנייה. לפעמים מנהלת איתם שיחות קצרות, תמיד משתדלת לראות את הנשמה האלוקית המתוקה שבהם, ולהשאיר בהם חותם של אהבה. נזכרת בך דרכם, ומתגעגעת.

והיום יותר מתמיד אני יודעת. אני יודעת שאף אחד לא באמת יצליח לאסוף אותך אל ביתו ולעזור לך, עד שלא תבחרי בכך. שאף אחד לא יוכל לעזור לך לחזור – עד שלא תרצי בכך באמת. אני יודעת שלמרות הכאב, הגעגועים והאכזבה העמוקה שאת נושאת על כתפייך, של כל הסובבים שלך ממך - מפעם בך כרגע צורך נורא גדול למרוד ולטעום את העולם הזה (והבליו), וגם קצת לחשב מסלול מחדש, דווקא כדי להגיע לאמונה עמוקה ואמיתית יותר. ירידה לצורך עליה. תמיד אני זוכרת איך נדהמתי מהחיפוש חסר הפשרות שלך אחר האמת, ועם כל הכאב, הערצתי אותך על האומץ לצאת אליו ולא להתכחש למה שמתחולל בתוכך.

רותי, היום אני יודעת כמה את וחברייך חצויים. כמה הדרך לא קלה עבורכם, למרות שאתם תמיד, כולכם, משתדלים להראות הכי חזק שאפשר כמה טוב לכם וכמה אתם לא מתגעגעים הביתה יותר. בעיני רוחי, דווקא אתם מרגישים הכי חזק את הגלות ואת צערה של השכינה הקדושה. מי מכיר טוב מכם, את טעמו המר של הגעגוע אחר בית? אחרי שאתם לפעמים נזרקים ממנו, או לפחות רחוקים ממנו כבר שנות אור, פיזית או נפשית.

אבל אני סבלנית. מחכה לכם, לכל אחד ואחד מכם בסבלנות אין קץ. משתדלת לזכור להתפלל עליכם תמיד. יודעת שאין מי שטעם אי פעם טעמו האמיתי של רגע אחד של קרבת ה' - ולא עורג מאז לרגע הזה שוב. וכולנו טעמנו את הרגע הזה, אם לא פה – אז לפני שהנשמה שלנו נחצבה מתחת לכסא הכבוד, והוכרחה לרדת לכאן לעולם הזה למסע האישי שלה.

וגם ה' מחכה. בכיליון עיניים, בהשתוקקות, באהבה גדולה. אף פעם לא מתייאש, אף פעם לא מרים ידיים. מאמין בכם בכל יום מחדש, מלווה אתכם בכל רגע במסע הזה שבחרתם לעצמכם. אבל גם שואג מצער בכל לילה על החיסרון שלכם, בני מלך מתוקים שעזבו את הארמון שלו ומתעקשים לחיות בביבים ובאשפתות.

רותי, עולה בי עכשיו זיכרון שלך מאז, צעירה יותר ודתייה. עם החצאית הארוכה, הצניעות, הצחוק המתגלגל והשובב שלך, יושבת לידי בשיעורי תורה ומעשירה את האווירה עם השאלות החכמות שתמיד היו לך. ואני יודעת, בלב שלם, שאחרי שתעברי את הגלות שלך – את עוד תחזרי. איך אמרתי לך היום באוטובוס? שיום יבוא, ודווקא את תעבדי עם נוער במצוקה, ואת תביני אותם הכי טוב. רק כמה כואב, שבינתיים, את בעצמך נכנסת תחת הקטגוריה הזאת וזקוקה לים של תפילות.

* * *

בסופו של דבר, כמו שהופעת – כך גם נעלמת לי בסערה. ברגע אחד פשוט התרוממת מהכסא, אמרת שאת חייבת לרדת, ונעלמת בין ההמון. תכננתי לתת לך חיבוק גדול ואמיתי, אחד כזה שאני מתארת לעצמי שלא קיבלת הרבה זמן, שקיוויתי שיעטוף ויגן עליך ברגעים קשים. אבל לצערי לא הספקתי לתת לך אותו, ואני רוצה שתדעי שהוא עדיין שמור לך אצלי בין הידיים ועמוק עמוק בלב, חם ואוהב, למקרה שתפציעי שוב וניפגש. כי קר, קר שם בחוץ רותי.

מוקדש באהבה עצומה לכל מחפשי הדרך שיקראו את המכתב הזה, ובמיוחד לרותי, אחות קטנה שהכרתי אי שם במסע האישי שלי. ה' אוהב אתכם ומחכה לכם. תמיד תזכרו את זה.