אמא, את הכל בשבילי

סיימתי להעביר בסדנא את השיעור החביב עליי בנושא "כיבוד ההורים". יהודית (שם בדוי וסיפור אמיתי), אישה שמחה ומאירת פנים בדרך-כלל, ישבה הפעם בפנים לא מרוצות וביקשה לדבר.

"קשה לי מאוד עם השיעור שהעברת היום. הרבה שנים אני סוחבת משקעים מאיך שההורים התייחסו אליי, בעיקר קשה לי עם אימא שלי - אני לא מסוגלת לסלוח לה. לא הרגשתי ממנה שום אהבה - רק ביקורת וביקורת. אני לא זוכרת אף פעם מחמאה או מילה טובה. היו לנו לא מעט מריבות, ולפעמים הגענו להרמת קול וטריקת טלפון. בסופו של דבר, לא דיברנו מספר שנים. כיום, חזרנו לדבר, אבל הלב שלי לא נקי. אני מנסה לסלוח. מנסה ועדיין עובדת על עצמי, אבל הזיכרונות הקשים לא מניחים לי".

* * *

לסלוח להורים הפך היום למושג נפוץ ואופנתי. יש לנו טענות כלפי ההורים שלנו, ואנחנו חושבים שהרבה חולשות ומידות לא טובות שלנו נובעות משיטות החינוך שלהם. נראה לנו שאם הם היו נותנים לנו יותר חום ואהבה (כמו לשכן) היה לנו הרבה יותר קל להעניק אהבה לילדים שלנו. אם הם היו נותנים לנו קצת יותר עצמאות (כמו שכתוב במדורי חינוך בעיתונים), היינו מסתדרים יותר בקלות בחיים. אם היינו רואים אצלם זוגיות טובה (כמו אצל החברים שלנו), היו לנו חיי נישואין יותר טובים... ואולי אם הם היו קצת יותר מקשיבים לנו (כמו שהקשיבו לגיס שלנו) לא היינו כאלה חסרי בטחון...

"...איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו: כיבוד - מאכילו ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא" (מסכת קידושין).

כולנו יודעים שאסור לשבת בכיסאו של האבא, אבל מה זה "לא עומד במקומו"? האם לאבא שלי יש איזו פינה בסלון או במטבח שאסור לי לעמוד בה?

"לא עומד במקומו" הוא עניין "מעמדי", "רוחני": אסור לנו"לחנך" את ההורים או לשפוט אותם, אסור לנו לנסות "לעמוד" במקומו הרוחני של אבינו, כמו שכתוב: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (פרקי אבות).

מתי, לפי חז"ל, מותר לו לשפוט אדם אחר? כשנגיע למקומו. מה זה "להגיע למקומו"? עד שנגיע לאותו מצב משפחתי, אותו רקע כלכלי, ואותן מידות ותכונות כמו שלו. בקיצור, לעולם אין לנו סיכוי "להגיע למקומו". אין לי מושג מדוע הוא התנהג כך או אחרת, לעולם לא נדע מה היו השיקולים שלו, לא נבין מה דחף אותו או מה מנע ממנו, זאת אומרת - אין לנו את הזכות לשפוט אותו!

"לסלוח" להורים – היא תפיסה לא יהודית ושיפוטית, שטעות ביסודה! ואף יותר מזה - ההורים שלנו, בדיוק כמונו, כהורים לילדים, עשו למעננו ככל יכולתם ולרוב - הרבה מעבר!

האם שכחנו את כל מה שעשו עבורנו? את כל מאות אלפי הפעולות הטכניות והרגשיות שההורים עשו בשבילנו ימים כלילות עשרות בשנים? רבבות סנדוויצ'ים לבית-הספר, אלפי תפילות, טיולים ונופשים, אין-סוף מכונות כביסה, תלייה, קיפול, גיהוץ, וחוזר חלילה, חוגים, עזרה בשיעורים, ימי הולדת, עשרות כפתורים נופלים שנתפרו, בגדים חדשים, הקשבה ואכפתיות, לילות ללא שינה, דאגה בלי סוף, מקלחות, ארוחות, מצעים נקיים, חיבוקים, ליווי בימים קשים, שמחה בזמנים טובים, כסף, והרבה! מחקר שנעשה מראה שההורה הישראלי הממוצע משקיע בילד אחד מעל 600,000₪!!! ובל נשכח - הורינו הם אלו שהביאו אותנו לעולם ואפשרו לנו למלא בו את ייעודנו!

גם במקרה שההורים אכן פעלו בדרך שלא נראית לנו, או עשו/ אמרו/ לא אמרו דברים מסוימים, והחלטנו לנהוג היום אחרת עם ילדינו – עלינו לזכור תמיד שהם עשו כמיטב הבנתם ויכולתם, ככתוב: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא, י"ט, ט"ו). כף זכות היא לא סיסמה חיצונית – גם במקרה שקשה לנו, עלינו להכיל אותה על כל מי שקרוב אלינו. ובל נשכח את החשוב מכל – הקב"ה אינו טועה! אם אלו האירועים והנסיבות שזומנו לנו במהלך חיינו, יש באפשרותנו ללמוד מהם שיעור חשוב ולצמוח בזכותם!

כשאנו שופטים את הורינו אנו לא רק טועים, כי אין לנו את הזכות ה"מוסרית-תורנית" לעשות זאת, אלא מפספסים את הראייה האמיתית של היחסים שלנו עם הורינו! השיפוט הזה "מסתיר" ו"משחיר" לנו את רוב שנות ילדותינו בחיק הורינו, שאחרי הכל, עברו עלינו באינסוף נתינה, רחמים ושפע... למרות הדברים שלדעתנו לא קיבלנו, לא חבל?!

 הבנתי שאני שיפוטית, אבל בכל זאת יש לי זיכרונות לא נעימים מהוריי...

במצבים רבים בחיים אנו מגיעים ל"צומת". אנו יכולים לבחור "להיתקע" עם זכרונות לא טובים, תחושת אפלייה וכו', שמביאים אותנו לכעס, תיסכול ומרירות. ואז, כדאי לנו לשאול את עצמנו: מה יוצא לי מכל זה? האם זה מקדם אותי? מביא אותי לשמחה? האם אפשר לשנות את העבר? את ההורים?

אנו יכולים לבחור גם אחרת: "לספר לעצמנו את סיפור חיינו" מחדש - אנו יכולים להבין, לדוגמא, שהזיכרונות הללו הם פרי החוויה האישית שלנו והפרשנות שנתנו לאירועים, ולאו דווקא האמת ה"נקייה". פעמים רבות נגלה שאחינו או אחיותינו כלל אינם מרגישים כך... או שנגלה שהורינו רצו והתכוונו להעביר לנו מסרים הרבה יותר חיוביים ממה שקלטנו, רק איפשהו זה נעצר ולא עבר אלינו. כדאי לזכור שתחושות האדם הן לעולם סובייקטיביות! "הרחבת" שדה הראיה שלנו ביחס להורים תאפשר לנו להביט על העבר באופן טוב יותר, ופעמים רבות במתיקות רבה יותר... 

רגע אחד, את רוצה לומר לי שאין שום קשר בין החולשות והבעיות שיש לי לבין ההתנהגות של ההורים שלי כלפיי?

לנקות את השיפוטיות שיש לי כלפיי ההורים יכול להביא אותי למקום חדש ונפלא – לקיחת האחריות על חיי והאפשרות לבחור מחדש! אני, ורק אני אחראית למצבי – הנפשי, הכלכלי והזוגי. כמה אופטימי ומנחם להגיע לידיעה שאני לא "רובוט" שנפעל במציאות, ונתלה בנסיבות העבר, אלא אדם שפועל, בוחר ויכול להפנות מבט קדימה. ההורים שלי עשו כמיטב יכולתם ולי, ברוך ה', יש בחירה חופשית להשתנות ולהיות אחרת.

בספרו המרגש "אתהלך", מתאר הרב אהרון מרגלית את מסכת חייו מלאת הייסורים. בגיל 3 חלה בפוליו בצורה קשה ונאלץ לשהות 4 שנים לבדו במעון לנכים בירושלים, כשאימו, עושה דרכה ממושב תיפרח שבדרום, ומבקרת אותו במסירות נפש אחת לשבוע בלבד למס' שעות בודדות(!). בנוסף, הוא סבל מגמגום קשה שלא איפשר לו כמעט לתקשר עם הסובבים.

וראו זה פלא - הרב מרגלית כיום הוא איש משפחה למופת, בעל מפעל "חפץ חיים העולמי" לשמירת הלשון, איש עסקים מצליח ומרצה מבוקש, המזכה אלפי אנשים בסיפור חייו הקשה, ובעיקר – בהחלטתו, מגיל צעיר מאוד, לקחת אחריות על מצבו, לצמוח ולא לוותר. הרב מרגלית הוא דוגמא מאלפת לבחירה החופשית של האדם, שאינה תלויה בעבר או בנסיבות חיים, קשים ככל שיהיו!

"לא אחת שואלים אותי, איך קרה שלא פיתחתי באותן שנות בדידות ארוכות איזשהו גוש מוצק של תרעומת מרעילה נגד אבא ואמא... לכאורה, כל שהיה עליי לדעת כילד בגילי, זאת העובדה 'המקוממת' שאני מוזנח לנפשי ונעזב לנכותי, כאשר המשפחה חיה את חייה בשלווה במושב. איך זה – תמהים מי שתמהים, בחוסר אמון – שאתה לא כועס?... "אתה רוצה לומר לנו שאתה ב-א-מ-ת לא כועס?"...

עד היום קשה לי לשאת – למרות סבלנותי ואופיי הנוח – רגשי כפיות טובה של ילדים כלפי הוריהם. לעיתים מזדמנות לי שיחות נפש עם אנשים בריאים בגופם ושלמים ברוחם, שקיבלו מהוריהם ילדות נדיבה ומלאה כל טוב, ואני נרעש לגלות כמה מטענים שליליים הם נושאים בקירבם כלפי הוריהם, שהשקיעו בהם כספים וזמן, מסירות נפש ואחריות הורית. לא אצליח ולא ארצה להבין זאת" ("אתהלך", סיפורו של אהרון מרגלית, עמ' 53).

אני מתחברת לעניין הכרת הטוב, אבל בכל אופן, את צריכה להכיר את אמא שלי, היא באמת סופר-ביקורתית...

כשאמא "מתעקשת" שאמא שלה היא ביקורתית ללא תקנה, אני שואלת אותה האם גם היא, כאמא, מתערבת וביקורתית. "לפעמים אני כן", היא עונה, "אבל אני בסך-הכל רוצה את טובתו של הילד שלי!"... אם כן, את כותרת ה"אמי הביקורתית" אפשר להחליף ב- "אמי האוהבת והאכפתית, הרוצה רק בטובתי"... זה נכון שזה לא נעים לשמוע ביקורת, אבל עלינו לקבל את אמא שלנו כמו שהיא, "להחזיר לעצמנו את הכדור" ולשאול איפה אנחנו יכולים לתקן, להבין ולחיות עם זה בענווה, במקום לבזבז כח ומאמץ בתיקון השני.

אימא שלי חושבת שככה יהיה לי הכי טוב, זה הכל... אם אצליח לראות כך את הדברים, הרבה פחות יפריע לי שהיא מבקרת, כי למעשה, היא לא נגדי, אלא בעדי...

"לסלוח להורים", אם כן, זה "לבוא מלמעלה", בצורה מתנשאת ושיפוטית, וזו עמדה שאינה מכבדת.

הוריי הם שותפיו של ה' ביצירתי. הם הביאו אותי לעולם וגידלו אותי, ועליי להוקיר להם תודה אינסופית על עצם היותי בעולם! היחס אליהם צריך להיות כמו אל מלך או רב גדול! יהודי נקרא יהודי, בין השאר, מפני שהוא "מכיר תודה", הוא בעמדה נפשית תמידית של הכרת הטוב, בפרט כשמדובר בהורים, וזוכר את הטוב הזה לעד.

* * *

איך קורה, לצערינו, שאנחנו באים להורים "מלמעלה"?

"אמו של רבי ישמעאל באה וקיבלה עליו לרבותינו... אמרה: כאשר הוא בא מבית המדרש, אני רוצה לרחוץ את רגליו במים ולשתות מהם, והוא לא מניח לי. אמרו לו: הואיל והוא רצונה - הוא כבודה" (תלמוד ירושלמי, מסכת פיאה, פרק א').

מאיזו עמדה נפשית הגיע, כביכול, ר' ישמעאל, כשסירב לתת לאימו לשתות את המים בהם רחץ את רגליו? מלמעלה! אף שכוונתו הייתה ודאי טובה – עדיין הוא "יודע יותר טוב" מאימא שלו מה טוב בשבילה...

כמה פעמים נתקלנו במצבים בהם אנו מתווכחים עם ההורים ומנסים לשכנע אותם לשנות את דעתם?! ההוראה הפשוטה של חז"ל היא: "הוא רצונה – הוא כבודה"! עלינו לכבד את רצונם של ההורים אפילו שנראה לנו שהם טועים!

סיפרה אמא בחוג שאביה משחק עם הילדים ומגיע, לדעתה, לידי "השפלה". הילדים עולים עליו, מורידים לו את הכיפה ומשתוללים איתו. ומה היא עושה? כועסת על הילדים ומבקשת ממנו שוב ושוב לשמור על כבודו העצמי ולא לתת להם להתנהג איתו ככה!

שאלתי אותה: "האם הוא ביקש שתתערבי ותעזרי?".

"אף פעם לא", קיבלתי את התשובה הצפויה.

"אז אולי", הצעתי, "תניחי לו לנהל את היחסים שלו עם הנכדים כראות עיניו? אם הוא היה זקוק לעזרה ממך הוא היה מבקש. אולי הוא דווקא נהנה מסוג כזה של משחק? עד כמה שזה לעתים קשה, כדאי לזכור - רצונו הוא כבודו!"...

סיפרה לי חברה שחמיה וחמותה הגיעו אליהם לשבת. הייתה לה אז רק תינוקת קטנה וזוג המיטות היחידי בבית היה שלהם. הם לוו משכנים זוג מזרונים לעצמם, והציעו את המיטות להורים, אבל חמותה ביקשה לישון דווקא על המזרון... חברתי, שהזדעזעה מהרעיון שחמותה המבוגרת תישן על מזרון, ואילו היא תתרווח בנוחות במיטתה, התנגדה בתוקף... בעלה החליט ללכת לשאול את הרב, שענה במשפט אחד: "הוא רצונה – הוא כבודה"! ובזה תם הויכוח...

* * *

סיפרה לי פעם אמא, שהיא אכן מכבדת את אביה, מזמינה אותו, מתקשרת לשאול בשלומו, דואגת לבקרו וכו', אך בליבה פנימה אינה מעריכה אותו כלל. "אם נודה על האמת, הוא טיפוס כעסן ועצבני, שלא מסוגל לעבוד קצת על המידות שלו...".

"אבא שלך", עניתי, "הוא אבא ולא שמעון או יוסי. אין לנו שום עסק עם המידות או ההצלחות של ההורים. כדאי לנקות את הלב מהחשיבה השיפוטית הזו ולא לנסות לשנות או לחנך אותו! במקרה כזה רצוי לחפש באופן אקטיבי תכונות או הנהגות של הוריי (ויש לכל אחד כאלו), בהן אני אומרת לעצמי "מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי", ו"להיאחז בהם". כך הכיבוד יהיה קצת פחות "כבד". עם זאת, עליי לזכור, שכיבוד הורים אינו תלוי בשום תכונה או מעשה של הוריי. על-פי ההלכה, עצם העובדה שהוריי הביאו אותי לעולם, זה בלבד מחייב אותי לכבדם.

ב"ספר החרדים" מובא בפירוש כי מצוות כיבוד הורים היא מצווה המסורה ללב. אני יכולה לכבד את הוריי באופן טכני, אבל במידה ואני עדיין מזלזלת בהם – עדיין לא כיבדתי אותם כהלכה!

"... ואם הכבוד בדברים או במעשים בלבד ולא בלב, הרי משווה אותם לו שהם נבזים ומאוסים כמוהו, רק מכבד אותם בפה מפני שה' ציווה... שידמה בליבו שהם גדולים ונכבדי ארץ, שזהו עיקר כבודם, ומתוך כך ודאי יכבדם בדיבור ובמעשה" (ספר החרדים, פרק ט', עמ' ק"ג).

* * *

מנחם לשמוע שלרובינו מצוות כיבוד הורים זה ממש לא פשוט וקל...

אמר רבי יוחנן: אשרי מי שלא חמאן [=ראה אותם]. (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"א). רבי יוחנן היה יתום מאב ואם, והגיע למסקנה שמצווה זו כ"כ קשה, שאשרי מי שאין לו הורים, חלילה... מה נאמר אנו, אזובי הקיר, אם כך טוען רבי יוחנן?... בדור הדעתני וה"מבין-כל" שלנו, מצוות כיבוד הורים אכן נשמעת לפעמים כמו משימה בלתי אפשרית!

* * *

ומה עם יהודית?

שבועיים אחרי השיעור חזרה יהודית נרגשת ביותר. היא סיפרה שאחרי שנים של כעס והאשמה, עברו עליה שבועיים של חשיבה מחדש. "אני ממש מתביישת שהעזתי לדבר ככה על אימא שלי... זה עדיין בכלל לא פשוט וקל, אבל אני כבר מרגישה שאני רוצה "לחזור הביתה"... להיות הילדה, להיות "מלמטה", וזה מרגיש המקום הכי נכון והכי מדויק... המקום הזה שמכניס שקט ללב.

אימא של יהודית הגיעה אליה, באותו שבוע, לביקור-סבתא שיגרתי, ויהודית הרגישה שהלב שלה כבר במקום אחר לגמרי. "ניגשתי לאימא שלי ועשיתי משהו שלא עשיתי כל ימי חיי – לקחתי לה את היד ונישקתי אותה" (וכאן, למותר לציין, לא נשארה בחדר עין אחת יבשה). "אמרתי לה: אימא, את הכל בשבילי. בזכותך אני מה שאני, אני חייבת לך כל כך הרבה... אני רוצה להגיד לך מה שלא אמרתי אף פעם: תודה, תודה, תודה!".

שנזכה ליישם את הדברים, ונבין שמצווה חשובה, יקרה ו"כבדה" זו, ניתנה לנו, בסופו של דבר, בראש ובראשונה למעננו - למען צמיחתנו הרוחנית, ולמען ההבנה שלהיות בן אדם – פירושו, לפני הכל, להכיר טובה ולהתכופף כלפי מי שהביא אותך לעולם.

דקלה יוספסברג היא אם ל- 6 ילדים, מנחת הורים מוסמכת בגישת שפר, ומעבירה חוגי הורים והרצאות בנושא חינוך ילדים.

לתגובות: diklajo@gmail.com

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.