מהמלחמה לסוכה

יום כיפור בצהריים. בית הכנסת היה מלא מפה לפה. יהודים עטויים בלבן וטליתותיהם עוטפות את גופם, כשבפיהם ובליבם – התפילה. הייתי אז ילד קטן ושובב, פעם בחוץ ופעם בפנים, פעם עוקב במחזור אחרי המילים הלא מובנות ופעם נהדף למשחקי החברים. לפתע ראיתי איך לרחבה שלפני בית הכנסת פורצים אחד אחרי השני שני ג´יפים צבאיים בעיצומו של יום הכיפורים! מי ראה כדבר הזה? עמדתי ילד בן שש, נרעש ונפחד, וראיתי איך מכל ג´יפ יצאו חיילים, בידם היה דף לבן. הם פנו במהירות לבית הכנסת.

בבית הכנסת הייתה המולה, פחד ואימה. לא הבנתי אף לא מילה, אך נדחקתי בין הקהל, והצלחתי לקלוט רק מילה אחת: מלחמה!

אנשים יצאו מבית הכנסת, והטליתות עדיין על שכמם. בצעד מהוסס וכבד הם עלו על הג´יפים מול עיניי הקרועות לרווחה... אבא של בנצי, אבא של צבי, אבא של יצחק, אח של נחמיה ו... ´וכל אלו נוסעים ביום הכיפורים?´, שאלתי את עצמי.

במוצאי יום הכיפורים כבר שמענו את קולות המלחמה, ואת רעם מטוסי הקרב שהניעו את זגוגיות החלונות. אבא עדיין היה בבית ואמא הייתה חיוורת. התפללה שיקרה נס, שישכחו אותו וידלגו עליו.

אבא, כמידי שנה, ירד מיד עם צאת היום הקדוש, לבנות סוכה. הוא עשה זאת מהר ועם פחות שמחה מתמיד. "ילדים", הוא אמר, "צריך להספיק לבנות אותה הכי מהר שאפשר". כרכרנו סביבו עם מסמרים, פטיש, חבלים, עדיין שמחים כתמיד בבנית הסוכה, ומסרבים להבין על מה אבא חרד.

סיימנו. שתי סוכות עמדו בחוץ - שלנו ושל עוד שכן אחד. שאר השכנים (כמה עשרות) לא ירדו לבנות סוכה כבכל שנה...

בבית היה קשה להכיר את אמא. שפתיה מלמלו תפילה. כל שעה שחלפה נטעה בליבה תקווה נוספת, אך היא הייתה כולה מלאת חרדה. את כולם כבר השכיבה לישון ורק אני, הבן הבכור, נותרתי ער לצידה, מחפש איך לעזור לה כדי שלא תיאלץ להשכיב גם אותי לישון... ואז שמענו דפיקה בדלת. השעה הייתה אחת אחר חצות. אבא ניגש לפתוח. אמא הביטה בו בייאוש, והוא הרים ידו למעלה לאות כי הכל נקבע שם... גם הדפיקה הזאת בדלת.

בדלת, כפי שאמא ידעה, עמדו שני חיילים. הם התלחשו עם אבא שני רגעים והלכו. שמעתי אותם דופקים גם על דלתות השכנים.

"יש לי חצי שעה", אמר אבא. בתוך עשר דקות אמא ארזה לו תרמיל. הוא נטל את המדים ונכנס למקלחת. עקבתי אחריו בבהלה. אז זו באמת מלחמה וגם את אבא שלי לוקחים...

אמא ביקשה שאביא מהארון כמה זוגות של גרביים אפורות עבות... הבאתי. אמא תחבה אותם לתרמיל ואני ראיתי לפתע שעל התרמיל זולגות דמעות...

אבא נפרד מאיתנו בשקט. הוא עודד את אמא, וחיבק אותי בעוז. הרגשתי איך הלב שלו דופק... "תעזור לאמא, בחור גדול שלי", אמר, ונופף ידו לשלום.

שבועיים לא ראינו אותו ולא קיבלנו ממנו כל אות חיים. תחת זאת שמענו אין ספור אזעקות. ירדנו עשרות פעמים ביום למקלט: אמא, סבתא, אני ושלושת אחיותי הקטנות. שמענו חדשות רעות מאוד... זה נפל... וזה נפל... וזה נפל... מכוניות צבאיות שחורות נראו בפתחי הרחובות, וידענו, עוד בשורה רעה בפתח... ממש ימים נוראים. ובכל זאת, את הסוכה שלנו לא שכחנו. התחננו לאמא שתרשה לנו לרדת לתלות סדינים וקישוטים. היא התרצתה לנו רק לפרקים קצרים. לא הכרנו אותה בימים ההם, כולה הייתה פקעת של דאגה וכאב.

ובכל זאת, יום לפני התקדש חג הסוכות, סוכתנו הייתה מקושטת ויפיפייה, היחידה שנבנתה כבר וקושטה.

סבתא שמחה בשמחתנו, הילדים. סיפרתי לה כי בערב יום הכיפורים נשלחתי לקנות משהו מחנותו של יאיר, ושם, בחנות, היה קישוט נפלא. אכן, הקישוט הנפלא ביותר שראיתי מעודי. זה היה תרנגול גדול, עשוי כולו מניירות צבעוניים, ארוגים ושלובים זה בזה, ביד מלאכת אומן. התרנגול נראה כה צבעוני, יפה ומרשים, שהייתי בטוח שאין עוד קישוט כזה בעולם...

סבתא שאלה: "וכמה הוא עולה?"

"אה... הוא מידי יקר," אמרתי. "הוא עלה 30 לירות". בהשערה גסה, נראה כי היה מדובר בסכום הקרוב ל-200 ₪ היום. "בטח אף אחד לא יקנה אותו", אמרתי לסבתא, "הוא יקר שיגעון...".

סבתא אמרה: "אתה תקנה אותו...".

"מה פתאום?", אמרתי מופתע.

"אתה הולך עכשיו לקנות אותו", אמרה סבתא, ושלפה את הסכום האגדי. אמא מחתה, וגם אנחנו (רק בשפה רפה יותר), אבל סבתא אמרה: "גם אני רוצה לקשט את הסוכה, ואני רוצה את הקישוט הכי יפה".

הלכתי לקנות את התרנגול. אפילו המוכר התפעל ושאל מי נתן לי את הסכום הזה... כשאמרתי לו שסבתא שלי, הוא חייך. סבתא תמיד נתנה לנו את הטוב ביותר, וגם המוכרים ידעו זאת.

כמה "קומבינות" עשינו כדי לתלות את התרנגול בגג הסוכה... שלושת אחיותיי אחזו בסולם, אני טפסתי מעל לראשו, ועדיין נזקקתי למתיחת איברים קשה, אך לבסוף התנדנד לו התרנגול, מדושן עונג ומלא הדר, במרכז הסוכה.

ערב החג בבוקר. דפיקה על הדלת. זה היה השכן. אחד הבודדים שלא גוייסו באותם ימים. אבי, תלמיד חכם, שתורתו אומנותו, היה ר"מ (רב מורה) בישיבה תיכונית, ורבותיו הורו לו בזמנו להתגייס. השכן, שלא היה תלמיד חכם, לא שרת בצבא (וכמובן שלא גויס עתה).

פרט זה היה מספיק מרגיז בנסיבות ההן, ובנוסף בקשתו הייתה מקוממת ממש. הוא אמר לאמי: "בעלך בין כך לא יהיה פה בחג, אז חבל שאני אבנה את הסוכה שלי. אם תסכימי, נשתמש אנחנו ואתם בסוכה שלכם. נאכל בה כשאתם תסיימו...".

אמא בלא להניד עפעף אמרה: "בשמחה". אנחנו, הילדים, כמעט חטפנו שבץ. הסוכה שלנו, שאבא בנה... שקישטנו בעמל ובתושיה, שבמרכזה מתנוסס התרנגול הכי יקר בעיר, בה נתחלק עם השכנים?

אך אמא ענתה בשקט: "ילדים, אבא באמת לא כאן וקרוב לוודאי שלא יחזור לחג... ואנחנו צריכים זכויות. לא יקרה כלום לסוכה אם גם הם ייהנו ממנה...".

לא הסכמנו עם אמא, אך שתקנו. לא יכולנו להבין אז מה גדול מעשה זה שעשתה, וכמה הוא עתיד לעמוד לנו בעת הזו. הלילה ירד. אזעקות החרידו את האוויר. שוב ירדנו... שוב עלינו... בסוכה לא אכלנו. מהחלון ראינו את שכנינו יושבים בסוכתנו. שמענו את האב עושה קידוש, ודמעות עלו בעינינו. אבא שלנו לא בא ואנחנו כל כך חיכינו לו שיחזור... ובכלל, מי יעשה לנו קידוש? ובאיזו סוכה?

למחרת הייתה קצת הפוגה באזעקות. רצינו לרדת לסוכה, אך בכל פעם שהצצנו מהחלון, השכנים היו בה. אחר הצהריים הם סוף סוף יצאו. התכוננו לרדת עם אמא לאכול סעודה אחת בסוכה, ואז... אזעקה. בערב הגיעו אורחים לשכנים. הם ישבו בסוכה, ואנחנו מלמעלה, צפינו בהם עצובים ומתוסכלים.

למחרת נמלטנו מהבית עם שחר "לתפוס" את הסוכה. לפחות נאכל בה ארוחה אחת. הסוכה היתה נעולה... דפקנו אצל השכנים: המפתח אצל אביהם, הוא עתה בתפילה. כשחזר הם המתינו לו עם ארוחת הבוקר.

אחת מאחיותי הקטנות הציצה פנימה לסוכה, ושבה מזועזעת לספר לנו כמה קישוטים נקרעו!

אין לי איך לתאר כמה זה כאב לנו. הסוכה הייתה תמיד אוצר יקר ומושקע. לקרוע קישוטים בסוכה...? איך אפשר? רצינו לראות אם זה נכון, ואז החלו נסיונות הריגול שלנו. השכנים קלטו את המצב והחלו לנעול מבפנים... עכשיו, לא רק שלא שהינו בסוכה, נוספה גם דאגה (על דאגתנו) לקישוטים. אמא לא הייתה פנויה להבין לליבנו. דאגתה לאבא, שלא יצר קשר כל הימים, הייתה איומה. מלבד זאת, היא דאגה גם לסבתא שהתקשתה לעמוד בקצב של הירידה למקלטים, שלא לדבר על השמועות הקשות שהטריפו את הדעת. לכן, הסיפורים שלנו על השכנים והקישוטים לא יכלו לתפוס אצלה מקום... אפילו לא מקום קטן.

כך חלפו ימי החג. לא זכינו לשבת בצל סוכתנו אף לא פעם אחת! השכנים ישבו שם בכל הפוגה, הם ואורחיהם. וכשהיינו מתקרבים, היה תמיד מישהו מהם שמזכיר לנו שאסור להציץ...

חג סוכות הסתיים. ביקשנו מאמא רשות לרדת לאסוף את קישוטי הסוכה שלנו. אמא הרשתה והשכנים כבר לא ישבו בה. כמה עלובה, אבלה ובוכיה הייתה סוכתנו - זו שקישטנו בכל כך הרבה אהבה. אף קישוט לא נותר בה שלם. אף לא אחד... בכל נעשו נזקים. זה היה חורבן, חילול הקודש ועלבון שאי אפשר לשאת. בכינו... כן, בכינו ושטחנו את כל כאבנו לאמא... למה הסכמת? למה נתת? לא נהננו מהסוכה בגללם וגם קישוטים לא נותרו לשנה הבאה.

אמא הצטערה עבורנו מאד, אך נשכה את השפתיים ושתקה. ראיתי שלמרות מה שעוללו השכנים לסוכה, היא עדיין אינה מצטערת על המעשה שעשתה. לא הבנתי אותה.

"אקנה לכם חדשים ויפים יותר", ניחמה סבתא... ואז אחזה את גופי רעדה... מה עם התרנגול? כה היינו עסוקים בקישוטי הסוכה שלא שמנו לב לתרנגול היקר וההדור. בריצה ירדתי לסוכה, ניצבתי בפתחה, ונשאתי ראשי למעלה. במרכז הסוכה עמדו שלושה בדלי נייר צבעוניים מרוטים. לא היה כל זכר, לא לתרנגול, ולא להדרו...

התקשיתי לשוב הביתה. אמא לא הרשתה לי להשתהות בחוץ, אך אני התהלכתי כסהרורי. למה הם השחיתו לנו את הכל? ולמה את התרנגול? איך אספר לסבתא דבר כזה... שכל הכסף שהיא נתנה היה לשווא?

ואז ראיתי מרחוק חייל מאובק... הולך בצורה כה מוכרת. לא מאמין נשאתי את עיניי, מתאמץ לגלות... אבא. זה היה אבא שלי. הוא חזר למספר שעות מן המלחמה... בתוך שניות הייתי תלוי על צוארו, מכסה אותו בנשיקות. אבא היה עייף, עצוב, ועיניו היו אדומות מבכי. הוא חיבק אותי חזק וחייך...

אני זוכר שאפילו שהייתי אז ילד, הבנתי היטב ששום קישוט ושום סוכה, לא היו חשובים כמו העובדהשאבא שלי חזר. רק אז הבנתי מה גדול ועצום היה המעשה של אמא.

הצער על "חורבן" הסוכה נשכח ממני מיד, וטיפסתי עם אבא שמח ומאושר במעלה המדרגות אל עבר הבית.