"אם אקום עוד בוקר לא יהודיה – אמות"

כילדה קטנה בכיתה א', נהגה אנדראה (היום תמר פולר) לספר לחברותיה כי היא נסיכה שנחטפה, וחיה אצל אנשים שאינם הוריה. אלה לא היו דמיונות ילדות בעלמא: אנדראה הקטנה הרגישה תמיד שונה, אחרת, זרה בעיירה הקטנה ליד בודפשט שם נולדה וגדלה.

מגיל קטן, היתה מוקפת במוזיקה: "שני ההורים שלי היו פסנתרנים, ואחותה של אימי היתה זמרת", היא מספרת. אנדראה אהבה גם היא מוזיקה, אבל האהבה הזו לא הפכה את ילדותה למאושרת. "כל הילדות גדלתי עם הידיעה שהרסתי את חיי אימי, שבגלל הלידה שלי הקריירה שלה נעצרה. תמיד היא הזכירה לי את זה". מרמורה של האם, כמו גם תחושת האי שייכות, ליוו אותה תמיד.

כמו רוב המשפחות הרומניות, משפחתה של אנדראה הייתה נוצרית, אם כי לא אדוקה. "אני הייתי דתית יותר מההורים שלי. האמנתי באלוקים. התפללתי המון". אבל דווקא העניין בדת גרם לקושיות רבות לנקר במוחה. "הנוצרים הרי מתפללים הרבה ל'קדושים' למיניהם. אני לא הצלחתי להבין את זה – למה להתפלל לאדם אם אפשר לפנות ישירות להשם? היו לי המון ויכוחים עם המורים בבית הספר: לא היו להם תשובות בשבילי. היו אומרים לי תמיד שאני צריכה לצום, להתחרט על הספקות שלי. בנצרות אסור לשאול שאלות או להרגיש ספקות".

את לימודי המוזיקה שלה התחילה בגיל שבע. "התחלתי לשיר, וההורים שלחו אותי גם לשיעורי פסנתר. לא התחברתי לזה, ברחתי מהרבה שיעורים, אבל המורים אמרו שיש לי כישרון". בכישרון הזה החליטה לעשות שימוש כשסיימה את בית הספר היסודי. "לא רציתי לגור בבית עוד. ההורים שלי נפרדו כשהייתי בת עשר, והמצב שלי בבית מאז הפך לסיוט. כשהגיע הזמן להירשם לתיכון, חיפשתי ומצאתי תיכון מוזיקלי בעיר רחוקה מעיירת מגורי, כך שאוכל לחיות בפנימייה. איימתי על אימי שאם לא תתן לי ללכת לשם, אני אכשל בכוונה במבחני הכניסה לתיכון המקומי וכל העיירה תצחק עליה".

תמר פולר עם בעלה

אנדראה הגיעה לתיכון מתוך אמונה ששם, סוף סוף, תמצא אנשים שמשדרים על אותו גל. התקווה הזו התנפצה עד מהרה: חבריה ללימודים היו אמנם בעלי כישרון מוזיקלי, אבל השאלות שהטרידו אותה לא עניינו אותם. תחושת חוסר השייכות שבה אליה במלוא עוצמתה, והיא שקעה לדיכאון, מרגישה שלחייה אין טעם.

אחרי שנתיים, היא החלה לראות אור בקצה המנהרה. אחד המורים, שנהג להופיע בנגינת פסנתר ברחבי רומניה, חיפש זמרת שתופיע איתו, והציע את העבודה לאנדראה.

"התחלתי להופיע איתו, ועד מהרה נהיינו להקה שלמה. הופענו במקומות הכי טובים, השמיעו אותנו בטלוויזיה וברדיו. פתאום היתה לי דירה מפוארת בחינם, ניקו עבורי, הביאו לי אוכל – אני רק הייתי צריכה לשיר. משמונה ועד חמש הייתי בלימודים, ומשבע עד שלוש בלילה – בהופעות. המוזיקה, מחיאות הכפיים של הקהל – היו הדברים היחידים שהביאו לי אושר. האור שחוויתי על הבמה – זה מה שרציתי שיהיה לי כל הזמן".

אבל האור הזה תמיד נעלם כשסיימה את ההופעה. "כשהלכתי ברחוב, הייתי מסתכלת בהמון האנשים סביבי, ופשוט לא מבינה. הייתי אומרת לעצמי: הרי חיו כאן המון אנשים שהלכו ברחובות הללו ומתו ולא נשאר מהם כלום. איך זה יכול להיות? למה באתי לעולם? מה אני עושה פה? מבחינה חומרית היה לי הכל, אבל בפנים הנפש שלי צעקה".

מרומניה לישראל

שבוע אחרי שהתקבלה לאוניברסיטה במסגרת תוכנית מלגות יוקרתית, קיבלה אנדראה טלפון מאימה. "ראיתי שמחפשים זמרת לספינות טיולים", בישרה לה האם. "לדעתי את צריכה ללכת לאודישן". אנדראה לא היתה מעוניינת, אבל האם התעקשה והתעקשה, עד שהבת החליטה ללכת ולהיכשל באודישן בכוונה.

"חשבתי שאזייף ולא ירצו אותי, אבל קיבלו אותי בכל זאת", היא צוחקת. "הציעו לי לשיר בספינת טיולים במיאמי. זה כבר נשמע לי ממש אטרקטיבי. עזבתי את הלימודים, חתמתי על חוזה איתם". אבל שבוע לפני תחילת עבודתה, התקשרו מהחברה והודיעו על שינוי בתוכניות. "את לא נוסעת למיאמי. אנחנו צריכים אותך בסוף במקום אחר". היעד החדש? ישראל.

ידעת בכלל משהו על ישראל?

"כמעט כלום. ידעתי שהיא קיימת, זה הכל. כשסיפרתי לחברים לאן אני נוסעת, הם מיד התחילו לדבר על מלחמות, טילים וטרור...אין ספק שאם מלכתחילה היו רוצים לשלוח אותי לישראל, לא הייתי חותמת על חוזה העסקה. אבל הדברים התגלגלו כך, וכבר לא היתה לי ברירה".

אנדראה החליטה לנסות את העבודה לשנה. היא נחתה בישראל, וניסתה להתרגל למציאות שונה לחלוטין: "דת אחרת, שפה אחרת, אפילו השבוע מתחיל ביום אחר". כשהתחילו ההפלגות, היא התעודדה בהתחלה. "זה היה נחמד, לטייל בעולם ולשיר. אבל די מהר מיציתי את זה. כמה אפשר לטייל? הרבה לילות התהלכתי על הסיפון, לא מצליחה להירדם. בלב ים אין לך טלוויזיה ולא אינטרנט, ואין איפה לברוח מהמחשבות. אפילו ההופעות כבר לא הצליחו לשמח אותי. יום אחד שרתי, והקהל פשוט עמד על הרגליים והריע. במקום להרגיש התרוממות רוח, ירדתי מהבמה ובכיתי. הבנתי שההופעות כבר לא עושות לי את זה".

לילה אחד, במהלך שיטוט חסר מנוחה בספינה, היא פתחה בשיחה עם אחד מהמאבטחים הישראלים על הסיפון. "מסכן, שפכתי עליו את כל השאלות שלי על דת", היא מחייכת. "הוא לא ידע מה לעשות איתי. בסוף, מאבטח אחר שישב בצד התערב ואמר שאם אני רוצה יש תשובות, אבל זה לא לשיחה של חמש דקות".

המאבטח השני היה שבי (שבתאי) כיום בעלה. הוא היה בוגר סיירת מטכ"ל שלפני שנים חזר בתשובה למשך שנה אחת, עד שגברו עליו הלחצים הסביבתיים והוא שב לאורח חיים חילוני. אבל מאותה שנה של שמירת מצוות נותר בו מספיק ידע כדי לענות לשאלות של אנדראה.

"התחלנו להיות בקשר", היא מספרת, "אבל אחרי ארבעה חודשים הוא בא והודיע לי שהוא חוזר לחיות בארץ. 'מה איתי?' שאלתי, והוא ענה לי שהוא לא יכול להתחתן איתי, הוא רוצה שלילדים שלו תהיה אימא יהודיה".

לא נפגעת ממנו?

"נפגעתי מאד. לא הבנתי מה הוא רוצה. אמרתי לו שמה הוא מדבר, הרי גם אני מאמינה באלוקים. ובכל מקרה, אם זה כזה חשוב לו אני מוכנה להתגייר. הוא צחק עלי ואמר שאני בכלל לא יודעת מה זה, אז איך אני יכולה להתחייב?"

כשהספינה עגנה בארץ, שבי החליט ללכת לתפילת קבלת שבת בבית הכנסת. באותה תפילה הוא פגש חבר ישן מהעבר – עוטה כיפה וציצית. החבר, מסתבר, חזר לאחרונה בתשובה, וגם התחתן. 'סליחה שלא הזמנתי אותך לחתונה', התנצל החבר. 'זו לא היתה חתונה רגילה'. הוא המשיך והסביר שבת זוגו היתה גויה והחתונה היהודית התקיימה אחרי שנים שחיו ביחד, אחרי שהיא התגיירה. שבי שב לספינה וסיפר לאנדראה בהתרגשות: כן, יש אפשרות להתגייר!

בינתיים הסתיים החוזה של אנדראה עם חברת הספנות. משרד הפנים הבהיר לה ולשבי שהיא לא תוכל להישאר בארץ אלא אם יהיו נשואים. "טסנו לקפריסין לחתונה אזרחית קצרה, כדי שלא יגרשו אותי מהארץ, וחזרנו בכוונה שאלמד לקראת גיור", היא מספרת.

התהליך לא היה פשוט. "מכיוון שהייתי מקבלת אזרחות לו התגיירתי, משרד הפנים מעורב והוא לוקח את הזמן שלו כדי לוודא שאין כאן גיור פיקטיבי או נישואים פיקטיביים. בינתיים אמרו לי ללכת לבית הכנסת, להירשם ללימודים, ולמצוא משפחה מאמצת דתית. אבל בהתחלה, אף אחד לא רצה לעזור לנו". מכוני גיור סרבו לקבל אותה בלי אישור משרד הפנים, ומשפחות אליהן פנו סרבו גם הן, בעדינות אך בהחלטיות. הפעם הראשונה בה הלכה לבית הכנסת נחקקה בזיכרונה כטראומה מיוחדת. "הגעתי לבית הכנסת לבושה בצניעות, ומצאתי שם 3 נשים לבושות בחוסר צניעות קיצוני. הייתי בהלם. ברומניה אף אחת לא חולמת ללכת כך לכנסיה". היא פנתה לבנות וביקשה מהן עזרה בתפילה מסידור, כי היא בתהליך גיור. בתגובה, החלו השלוש לקלל אותה, ולדרוש ממנה שתעזוב את בית הכנסת. "למרבה המזל, הלכתי אחר כך לבית כנסת אחר שבו מצאתי בחורה שעזרה לי מאד ללמוד את התפילות, והבנתי שיש כל מיני יהודים".

"אמרתי לאלוקים שאני רוצה לעשות הסכם"

אחרי שנה, כשתהליך הגיור עדיין היה תקוע, פנתה אנדראה לרבנות ירושלים. רב שפגשה ממחלקת הגיור הציע לה שתתחיל ללמוד יהדות ברצינות ולשמור הלכות. הוא הסביר לה גם באותה הזדמנות שאסור לה לשיר בפני גברים. "היה לי מאד קשה לקבל את זה, אבל בסוף הבנתי שאני לא יכולה לרקוד על שתי חתונות". היא הפסיקה, אבל עדיין התקשתה עם פרטי ההלכות. "לא הצלחתי להבין למה לקב"ה אכפת אם אני נוטלת ידיים פעמיים או שלוש. בכלל, התעקשתי לקבל הסברים לכל מצווה. הסברתי לרבנים שלי שכמה שיהיו יותר הסברים שאבין – ככה יהיה טוב יותר בשבילי. אם אתקל פעם במשהו שבכל זאת אני לא מבינה, אני אבין שהבעיה היא בהבנה שלי, לא ביהדות".

במקביל, החל גם בן זוגה היהודי להתחזק. "התחלנו לראות הרצאות של הרב זמיר כהן בערבים. הרב זמיר, הוא יכול להחזיר בתשובה אפילו אבן".

שמירת השבת היתה צעד גדול עבורה. "לא ידעתי איך אפשר לשרוד 24 שעות בלי טלפון! אבל אחרי ששמרתי...אני תמיד אומרת שלהסביר למישהו שמעולם לא שמר שבת מה זו שבת, זה כמו להסביר לאדם שמעולם לא טעם שוקולד מה זה שוקולד".

ואז פרצה מלחמת לבנון השנייה. "בעלי קיבל צו 8, ואני נכנסתי לפאניקה. התחלתי לדבר עם השם ולבכות. אמרתי לו שאני רוצה לעשות איתו הסכם. אם לא יקחו את שבי להילחם, אני אעשה הכל כדי להגיע לאמת. אם אני אבדוק ואגלה שהנצרות היא האמת – אני אעזוב את שבי ואחזור לרומניה. אם היהדות היא אמת, אני אלך עד הסוף". באופן מדהים, צו ה-8 של שבי בוטל, 'ומאז לא קראו לו למילואים אפילו' היא מדגישה. "אבל הבנתי שאני לא יכולה לשחק. אני חייבת לקיים את חלקי בהסכם".

אנדראה הבינה פתאום שהחלפת דת איננה דבר פעוט. "איך אני יכולה להתגייר אם אני עוד לא מבינה את הדת אליה נולדתי? התחלתי לחפש מידע על הנצרות. שמעתי הרצאה של הרב פנגר והייתי בשוק. איך לא סיפרו לי את הדברים האלה? איך האמנתי בשקר? לא הבנתי איך אף אחד מהנוצרים לא מתעורר ולא שואל כלום. התקשרתי לשאול את אימא שלי: איך את מקבלת את עקרונות הנצרות? היא אמרה לי: 'אני לא מאמינה, אבל אני עושה מה שכולם עושים'. ואז הבנתי את הכוח של הנצרות: הם משווקים את היופי, החגאות המתנות – והם לא דורשים ממך לעשות כלום. אם לא מצווים על שום דבר, אז אין שאלות. למה שישאלו? זה בדיוק ההפך מהיהדות שדורשת ממך הרבה אבל יש לה תשובה להכל".

תמר פולר עם הבת שלה

אנדראה בדקה גם דתות אחרות והגיעה למסקנה סופית: היהדות היא אמת והיא רוצה באמת ובתמים להתגייר. היא ושבי חדלו לקיים אורח חיים זוגי, החלו לשמור מצוות, וחיכו לגיור של אנדראה – המתנה שלקחה לא פחות משנה וחצי.

"עד שקיבלתי סוף סוף אישור לגיור, התקשרו ואמרו שמשרד הפנים מבקש המתנה של שנה נוספת. פה כבר כמעט נשברתי. בוקר אחד התעוררתי והרגשי שאם אקום עוד בוקר גויה – אני פשוט אמות. הנשמה שלי לא יכולה לשאת את זה. הלכתי לרב שלי וסיפרתי לו את זה. למרבה הנס, הרבנות הסכימה לערוך לי גיור עם בית דין ומקווה – על אף שארך עוד שנה עד שמשרד הפנים הכיר בגיור".

אחרי שעה וחצי של שאלות ותשובות על יהדות עם הדיינים, אנדראה נשאלה באיזה שם יהודי תבחר. "תמר", היא אמרה. עם ישראל נמשל לתמר, והיא התחברה לשם.

"החוויה במקווה היתה מופלאה: כשיצאתי מהמים ממש הרגשתי שנשמה חדשה נכנסת בי. פתאום הרגשתי שעד אז לא נשמתי בכלל, רק עכשיו אני נושמת כמו שצריך. אפפה אותי תחושה של חום ואושר, ובכל זאת התחלתי לבכות – כמו שתינוק שנולד מתחיל לבכות".

"הודיתי להשם על הזכות"

שלושה שבועות לאחר מכן נישאו שבי ותמר כדת משה וישראל. "טסתי לרומניה לפני החתונה לקנות שמלת כלה. המשפחה לא הבינה מה קרה לי. עשו לי מסיבה במסעדה לא כשרה, ואני אכלתי רק משקית הירקות שהבאתי איתי". השהות ברומניה הבהירה לה כמה טוב עבורה לחיות דווקא בישראל. "ברומניה יש המון כנסיות, וכנוצרייה הייתי רגילה אוטומטית להצטלב כל פעם כשראיתי כניסה. כשהגעתי לשם אחרי הגיור, כמעט והצטלבתי אוטומטית כשעברתי ליד כנסיה...ממש בלי מחשבה. אבל פתאום שמעתי בראש את שירת 'עלינו לשבח' 'שהם משתחווים להבל ולריק'...ועצרתי את עצמי. עצרתי, והודיתי להשם על שהביא אותי אל היהדות ממקום רחוק כל כך. איזו זכות".

האתגרים של תמר לא תמו. "אנשים חושבים שהגיור זה סוף הסיפור. אבל היו גם ניסיונות אחר כך. הגדול שבהם – המתנה של שש שנים לילדים". היום היא אם לילדה בת שלוש בשם בת שבע, ולתינוק בן שלושה חודשים בשם איתמר. היא מתגוררת בירושלים, עובדת ביד ושם, ומרצה במכון הוראה לגיור.

את יד השם היא ממשיכה לראות על כל צעד ושעל. "לפני שנכנסתי להריון עם בת שבע סוף סוף, יעץ לי רב להוסיף את השם 'צהלה'", היא מספרת. "הוספתי, והתחלתי להגיד בסוף תפילת שמונה עשרה פסוק נוסף: פסוק אחד לשם 'תמר' ופסוק אחד לשם 'צהלה'. אבל זמן קצר לאחר מכן, נתקלתי להפתעתי בפסוק אחד שמכסה את שני השמות. מאז הוא הפסוק היחיד שאני אומרת בסוף התפילה".

ומהו אותו פסוק מיוחד של תמר צהלה?

"צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה".