נכון להיום: למה את היום אי אפשר לדחות למחר?

"אם תוכל למצוא את יום האתמול, אתן לך פרוטה", הבטיח דודו של הרשל'ה מאוסטרופולי לאחיינו השובב והחריף. הרשל'ה שהיה תדיר רעב וחיפש דרכים כיצד להגדיל את הונו, קפץ על המציאה בשאלה: "ואם אצליח למצוא את היום שלפני אתמול (שלשום)?"

"כי אז אתן לך שתי פרוטות", הבטיח הדוד.

רץ הרשל'ה לחדר והביא את לוח השנה: "הא לך", הראה לדודו, "יום האתמול ויום השלשום..."

* * *

בגמרא מסכת שבת (קי"ז) דרשו חכמים מהפסוק בפרשתנו, בעניין המן: "ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה". שלוש פעמים נאמרה המילה "היום", מכפל העניין למדו חכמים שביום השבת – בו לא ירד המן – יש לאכול שלוש סעודות.

מכיוון שהתורה נדרשת בארבעה אופנים ואחד מהם הוא הרמז, נציג כאן רמז נפלא הנוגע לכל יהודי בעבודת ה' שלו. ונקדים לו משל שהביא הגה"ק רבי יוסף חיים מבבל, ה"בן איש חי", בספרו "נפלאים מעשיך".

"אוצר גדול הטמנתי בתעלות ההשקיה של המטעים. תחפרו היטב ותמצאוהו", גווע קולו של האב הזקן טרם מותו. הבנים שאלוהו בבהלה: "אבל היכן בתעלות? באיזה אזור?" שאלתם נותרה ללא מענה. האב האהוב נפטר...

זאת עליכם לדעת שלאב הזקן היו מטעים נרחבים של עצי תפוח, סביבם היו תעלות השקיה שבבוא הגשם הובילו מים לעצים. המטעים חולקו בין ארבעת הבנים והוחלט ביניהם שכאשר יימצא האוצר בחלקו של אחד מהם – הוא יחלוק זאת עם אחיו בצורה הוגנת.

החלו האחים לחפור את התעלות, להרחיבן ולהעמיקן. אך הימים ימי תמוז היו, החום העז הִקשה עליהם והאוצר המיוחל לא נמצא בחלקו של אף אחד. שניים מן האחים פרשו. "ייתכן שדעתו של אבינו לא הייתה צלולה לפני מותו, או שמא לא שמענוהו היטב. אין כאן שום אוצר וחבל על זמננו וכוחנו". הם המשיכו לטפל בעצים אך התעלות הוזנחו.

שניים מן האחים לא התייאשו. "שמענו את אבינו בצורה מפורשת, ויודעים אנו שרצונו היה לטובתנו. אנו ממשיכים בחפירה. אולם דעו לכם", התרו באחיהם העצלים, "אם וכאשר נמצא את האוצר בחלקנו – אנו ניתן לכם פחות מאיתנו. שכן ייתכן שהאוצר שוכן בתעלות שבחלקכם ואתם מונעים אותו מאיתנו"...

כלה הקיץ ובא הסתיו, ורוחות סערה מלוות בגשמי ברכה הגיעו. באמצעיתו של החורף נוכחו לדעת שתעלותיהם של שני האחים שלא נואשו, החפורות היטב לרוחב ולעומק, הביאו כמות עצומה של מים והרוו את השדות. יבולם היה משובח בכמות ובאיכות והם ידעו שיעשו רווח הגון ממכירתו.

שני האחים שלא היו מוכנים לשמוע בקול אביהם הבינו כבר היכן ה"אוצר" עליו דיבר, ושהם בסכלותם הפסידו אותו השנה. בשנה הבאה יוכלו ליישם זאת, אבל השנה כבר מאוחר...

וכעת נשוב לפסוק שהבאנו בתחילה. בספר "דברי ישראל" הביא רמז נפלא על הפסוק: כאשר אדם מפסיד ממון בעסק מסוים, עדיין יכול הוא להרוויח בעסק אחר, לזכות בגורל, או לקבל ירושה. אבל אדם שהפסיד יום של לימוד תורה ומעשים טובים על ידי איבוד הזמן, אין לו אפשרות להשלים את היום הזה.

מחר אמנם יוכל שוב ללמוד. אבל את היום הזה הוא איבד. ועל כך רומז הפסוק: "אכלוהו היום, כי שבת היום לה'", הקדישו חלק מהיום שיהיה כמו שבת לצורך המצוות והתורה שנתן ה'. "ה'יום' – לא תמצאוהו בשדה", יום שאבד והלך לטמיון בבילוי הזמן, לא ניתן להשיב על ידי שתצאו לשדה ותחפשוהו.

* * *

האחים שחפרו את התעלות בשדה מצאו את ה"אוצר" רק לאחר זמן בבוא הגשם, ואז נוכחו לדעת האחים האחרים שהם הפסידו בכך שלא שמעו לעצת אביהם. גם בעניין התורה והמצוות לא תמיד ניתן להיווכח בכך ביום אחד.

ולכן אנו חושבים: 'מה בכך, היום לא למדתי ולא קיימתי מצוות, אבל מחר אשלים'. כאן נמצא ההבדל: את המחר לא ניתן להשלים, כי למחר יש את המטלות הרוחניות שלו. היום שאבד לא יימצא שוב חוץ מאשר בלוח השנה... שם כבר אין אפשרות למלא אותו בתוכן.

בספרים הקדושים מובא לגבי ט"ו בשבט הפסוק "כי האדם עץ השדה". נראה לבאר ברמז על פי האמור: האדם הוא כעץ השדה, ככל שמשקיעים בהכנה להשקייתו על ידי מצוות ומעשים טובים, כך גורמים ליבול שיעלה ממנו להיות משובח יותר.