סיפור לשבת: להביט בפני הצדיק

נקישות הנעליים הרכות הדהדו במרחבי העיר העתיקה בדומיית קודש. בשורה שקטה מכונסים איש איש במחשבותיו ובהכנות לקראת התפילה הלילית מול שריד בית מקדשנו, פסעו קבוצת צדיקים מירושלים של מעלה לעבר הכותל המערבי בשעה שלאחרי החצות עת העלטה מכסה את העולם.

לפתע נשמעה אנקת כאב ולאחריה השתררה דממה. בני החבורה נעצרו והשמש שהלך ראשון עם נר בידו נחפז לגלות מה אירע. על הקרקע שכב הצדיק רבי בן-ציון שפירא, רגלו מעוקמת בזווית מסוכנת ועל פניו שפוכה נהרת שמחה שלא מהעולם הזה.

השמש שידע מינימאלי היה לו ברפואה לא הבין לשמחה מה זו עושה. "רבי", לחש השמש בבעתה, "רגלך נשברה. על מה הינך כה שמח?"

רבי בן ציון שירא שמים גדול ומופלג היה, השיב בבת שחוק: "מחר עתיד להגיע אחד ממלכי הנכרים לעיר הקודש. בהוראת הרבנים יצאו לקראתו יהודי ירושלים מפני דרכי שלום להקביל את פניו. ואיני רוצה להביט בפני גוי, אך חזקה עלי הוראת רבני ירושלים לצאת למעמד. מאידך, אם אצא ולא אביט בו – אפסיד ברכה "שחלק מכבודו לבשר ודם".

"נתון הייתי בין הפטיש לסדן", ביאר רבי בן ציון את גודל שמחתו, "וב"ה נענו מן השמים ופתרו את ספקותיי באופן הטוב ביותר. רגלי נשברה ואיני יכול לצאת, ואנוס – רחמנא פטריה" (הקב"ה פטרו ממה שאינו יכול לעשות)... 

המהרי

מי היה רבי בן ציון שפירא זה (יום פטירתו י"ג שבט) שיראתו קודמת לחכמתו, ומהיכן באה לו יראת שמים זו?

לשם כך עלינו לשוב עשרות שנים לאחור. עת היה רבי בן ציון ילד כבן חמש. אביו, הגאון רבי צבי-מִיכְל שפירא, מיקירי קרדתא דירושלים היה, ומתלמידיו הקרובים של הגאון רבי יהושע לייב דיסקין, הידוע בכינויו לדורות: מהרי"ל דיסקין.

רבי יהושע לייב עלה באחרית ימיו לארץ הקודש בשל עלילה שהעלילו עליו המשכילים בבריסק שבליטא, שם כיהן כרב. כאן בירושלים הקים ישיבה בשם "אוהל משה" ובה למדו מגדולי תלמידי החכמים בירושלים. הגאונים שבהם והאריות שבחבורה, נמנו על סגל מובחר ומצומצם שזכה לשמוע שיעורים יומיים מפי המהרי"ל דיסקין – "השרף מבריסק".

רבי צבי מיכל שכאמור נמנה על שומעי השיעור, חינך את בנו למנהג מיוחד מגיל קטן: בליל שבת היה המהרי"ל מתפלל בחדר נפרד כשבחדר הסמוך מתפללים בני המניין, ודלתו של החדר של הרב פתוחה כדי שיוכל להצטרף איתם לתפילה במניין.

מדי ליל שבת בעת שהגיע המהרי"ל דיסקין למילים "לפניו נעבוד ביראה ופחד", היה בולט במצחו וריד מרכזי בעובי אצבע ופניו להטו ככבשן האש, מעוצם היראה והפחד שחש מהבורא באותו הזמן. רבי צבי מיכל נטל את בן ציון הקטן, העמידו בפתח החדר והורה לו: "בעת שיאמר הרבי את המילים הללו, תביט בו ואל תסיר עיניך ממנו. כי סגולה היא ליראת הבורא".

חבריו של רבי צבי מיכל חשבו שמגזים הוא, וכי ילד קטן אינו מבין מה שרואות עיניו, ומדוע צריך להראות לו דברים נשגבים. אך אביו עמד כצור איתן ומדי ליל שבת הוביל את בנו לפתח החדר שיראה את המחזה נורא ההוד.

באחת השנים חלה בן ציון הקטן במחלה מסוכנת, חומו עלה וטיפס וחייו היו נתונים בסכנה מוחשית. בליל שבת – כך הודיע הרופא – יהיה הזמן לדעת האם חייו ניצלו או שמא חלילה...

והנה בדיוק באותה שעה שהיה המהרי"ל דיסקין מרתת בחדרו "לפניו נעבוד ביראה ופחד", הזדעזע גופו של בן ציון הקטן ופיו גנח בהזיות שינה: "לפניו נעבוד ביראה ופחד"... פניו החלו לשנות מצבען, חום גופו ירד, והוא צלח את המשבר בשלום...