בעלי ירד ברוחניות. מה עושים?

להניה שלום וברכה!

אני אשה נשואה ואמא לילדים. יש לי בעל נהדר, מסור, אוהב ובעל מידות טובות, אולם כבר לאחר החתונה נכונה לי אכזבה קשה - בעלי לא היה הדמות איתה קיוויתי להקים בית. הורי שבו בתשובה עוד לפני שנולדתי, והם בנו בית של תורה לכל דבר ועניין. אבי הינו תלמיד חכם גדול, ההוגה ימים ולילות בתורה ומקפיד על קלה כבחמורה. בבית נשמנו תורה, אכלנו, שתינו ו... חלמנו על תורה.

לאחר החתונה בעלי למד בכולל, לשם היה הולך באי חשק ומחוסר ברירה. הוא היה מאחר כמעט באופן קבוע ולא עשה כל מאמץ להצליח בלימודיו. מדי פעם אף היה יוצא לסידורים שונים בזמן הלימוד.

כיום הוא עובד (אם כי עבודתו קשורה לתורה), ופעמים בודדות מאוד הוא פותח ספר כדי ללמוד. כל שאלה שמתעוררת הוא פותר בחיוב, ואינו מקפיד על תפילה בציבור. היו דברים שמאוד הקפיד עליהם בעבר כמו הכשרים, אך כיום הוא מתפשר בקלות.

במשך תקופה ארוכה חייתי בתחושה שקרתה כאן טעות ושרימו אותי. לא נעים לי להודות, אולם אני אכולת קנאה באחיותיי, שזכו לבעלים תלמידי חכמים ומקפידים מאוד בקיום המצוות.

כיום אני מנסה להשלים עם המציאות, אך ללא הצלחה מרובה. במיוחד לאור הידיעה שאני בטוחה שניתן לשנות את המצב, שכן היו נשים גדולות בעם ישראל שבחוכמתן בנו את ביתן והביאו את בעליהן לעלות ברוחניות וביראת שמים.

השאלה הגדולה היא: כיצד עושים זאת?

התפללתי על הנושא מעומק הלב ושוחחתי עימו בזמן של גילוי לב, אך עדיין אין כל שינוי.

אודה לך מאוד אם תוכלי לייעץ לי מה לעשות בנידון.

בתודה מראש, דבורה.

* * *

דבורה יקרה,

התלבטתי מאד אם לפרסם את מכתבך ולענות עליו. לדעתי, נושאים של בינו לבינה הצנעה יפה להם ואין מקום לדון בהם בפרהסיה. סוגיות מעין אלו כדאי לפתור עם רב או יועץ/ת הידועים כעוסקים בשאלות בנושא. אולם, נראה שלא הצלחת לפתור את בעייתך בצורה זו, או משום שלא היה לך הכוח לחשוף את הקשיים בהם את נתונה לפני מישהו שאפשר לסמוך עליו ושמסוגל לעזור לכם, או משום שהמעטת בחשיבותם של הדברים. המציאות היא שהבעיה טופחת על פנייך, ולהישאר במצב זה - זה מסוכן. כן, דבורה, זה ממש מסוכן לכם, הן כזוג, והן כהורים לילדים.

לכן, לאחר התייעצות עם אנשים נוספים המכירים את הנושא, החלטתי כן לגעת בו. מה שעמד לנגד עיני הוא התחושה שבעייתך משקפת קשיים במשפחות צעירות לא מעטות, המתחבטות בתחילת דרכן בבעיות דומות ואינן מוצאות את הכיוון לצאת מהמבוך בו הן נתונות. בקשרי עם נשים רבות אני חשה במצוקות קשות, ועוד יותר, אני חשה את הכאב של המשפחות שאינן מוצאות את הכוח לבוא, לבקש עזרה, ולהצהיר: "יש לנו בעיה". אז למענך ולמען כל האחרות הסובלות בשקט, ואין להן עדיין כוח לבקש עזרה, החלטתי למרות כל ההתלבטויות, כן לענות, ואני תקווה שמדברי יצא אך טוב.

אני כותבת לך בנמיכות קומה, אבל מתוך תחושה של אחריות ורצון כנה לעזור לך ולעוד רבות כמותך הנושאות את סבלן בשקט. עם זאת, אני חוזרת ומדגישה כי איני מאמינה במקרים כאלה בעצות בזק. אלו מסוג הבעיות שיש להפנותן אל אישיות מוסמכת ולנסות לפתור אותן ביסודיות, כי בנפשכם הדבר. הדברים שאכתוב הם רק בכוונה לתת זווית ראייה ואולי להתוות איזשהו כיוון לפתרון אפשרי.

* * *

ראשית, עלייך לדעת שציפיות שנגוזו, תסכולים ומרירות - אינם נעלמים. הם רוחשים עמוק מתחת לפני הקרקע ואינם מאפשרים יצירת תנאים לבניית משפחה בריאה.

את מתארת את הבית בו גדלת בהערכה רבה: "בית של תורה, נשמנו תורה, אכלנו, שתינו וחלמנו על תורה" - לא פלא שבנית לך מערכת ציפיות בהתאם, קיווית לבעל תלמיד חכם, מתמיד, שאינו מבטל זמן בדברים בטלים.

את לא היחידה. לבנות רבות, בוגרות סמינר, ישנן ציפיות דומות שצמחו בתוך הבית בו גדלו ומתוך הערכים אליהם חונכו בסמינר. אבל, לא כולן זוכות לכך. המציאות אינה תמיד כה ורודה. לעתים, נוצר פיחות של הציפיות, ותקוות שטופחו במשך שנים מתנפצות אל מול אפרוריות החיים.

איני באה להטיל ספק ברצון האמיתי שלך ושל רבות אחרות. המטרה היא נעלה וקדושה, אך מה בקשר לאמצעים?

כשדברים לא מסתדרים, זה אומר שהכיוון אינו נכון ושיש לשנות אותו. הארכת בדיבורים על בעלך אך לא דיברת על עצמך. באילו דרכים נקטת על מנת לשכנע אותו לשנות כיוון? ברור שבמשך שנות נישואיכם לא היית בעמדה דוממת לחלוטין. כיוון שכך, אני חוששת שעשית מה שעושות נשים רבות אחרות (ואם אני טועה, אני מבקשת את סליחתך) – הגעת עם ציפיות גבוהות, והעברת לו את המסר שאת מאוכזבת ממנו.

"אם מה שקיבלתי הוא לא בדיוק מה שחשבתי או שראיתי בבית הורי - זה לא נחשב בעיני". כך אין פתיחות לקבל את הלא מושלם. ציפייה לשלמות מעצמנו ומזולתנו היא מתכון מצוין לכישלון. "אם הוא לא בדיוק מה שחשבתי, אז הוא לא כלום". אם זה מה שאת משדרת לו - זה מה שעלול לקרות עם הזמן.

"בבית שלי לא ראיתי דברים כאלה", "לעולם לא תהיה כמו אבא שלי" - דיבורים מעין אלה מהווים איום רגשי, ואיום אינו קרקע שעליה יכולות לצמוח התקדמות ועשייה. כדי "לגדול" צריך תנאים של רגיעה, ותחושה של "אני בסדר". אם יש מישהו המזכיר לי תדיר שאיני בסדר, איני יכול להיות אחרת. אף אם הם אינם נאמרים מילולית והם מוסתרים - הם נקלטים. הבעות פנים ורחשי לב אי אפשר להצפין ולמחוק. הם קיימים גם אם לא מדברים עליהם, וסכנתם לא פחותה.

בואי נניח שלבעלך היו אכן קשיים בתחילת דרכו. אם הוא הלך לכולל באי חשק, הרי היתה לכך סיבה, ואם הוא איחר באופן קבוע ולא השקיע מאמצים, הרי היו לכך סיבות - תחושות פנימיות לא טובות עם עצמו, הרגשה שהוא לא מסוגל, חוסר בטחון עצמי, חוסר ריכוז - כל מיני תסכולים. אילו יכול היה להתחלק עם מישהו ברגשות הללו, יתכן מאד שהיה נרגע, וכך היה לו כח להתגבר על רגשות אלו ולחזור למסלול.

ד האמות של הבית אמורות להיות קן חמים, שבו נרגיש בטוחים. המשפחה אמורה להיות מקום שבו נקבל תמיכה לקשיים הרגשיים שלנו. אם לא נקבל אותה במסגרת המשפחתית - איפה כן נקבל אותה? באילו כוחות נצא החוצה להתמודד עם הקשיים שהחיים מעמידים בפנינו? כאשר בבית קיימת אווירה של ביקורת הרסנית, אי אפשר לפתח יחסי אמון ולחשוף קשיים ובעיות. כך הם רק גדלים וצומחים. האדם נעשה יותר מרוחק, חש פגוע ודחוי וכבר ממש לא מסוגל לעשות שום צעד קדימה! באופן לא מודע מתיחת הביקורת גורמת לנו לשלם מחיר מאוד גבוה, אף אם היא נעשית מתוך כוונות טובות.

בנוסף, באווירה של ביקורת וחוסר קבלה הילדים נקרעים בין שני הצדדים. אם אמם אינה מכבדת ומעריכה את אביהם, כיצד הם יוכלו לכבד ולהעריך?

* * *

תפקיד האשה לאפשר לבעלה ללמוד תורה ולהתקדם ברוחניות. "לאפשר" פירושו ליצור את התנאים הרגשיים והפיסיים המתאימים. תנאים רגשיים מתאימים הם אווירה של קבלה, תמיכה, אמפתיה, הבנה לקשיים, ויחס של כבוד והערכה למה שהוא באשר הוא - גם אם זה לא בדיוק עונה על הדרישות והציפיות. רק באווירה כזו יכולה אשה לעודד את בעלה להשקיע מאמצים להתפתח רוחנית.

הדבר כולל גם תנאים פיסיים מתאימים: לדאוג לארוחותיו, למנוחתו הפיסית והנפשית, להצטמצם ולא לגרום להוצאות כספיות מיותרות שילחיצו אותו. זה, למעשה, כל מה שאשה יכולה לתרום בכיוון, וזה המון. ממש המון. בעיקר נתינת התמיכה, העידוד והקבלה המוחלטת בלי כל ביקורת, עם הרבה הרבה כבוד.

כל מי שעושה זאת יכולה להעיד בפה מלא שהדבר פועל תמיד! אמנם לא הייתי אומרת שעמי ארצות יגדלו ויתפתחו לתלמידי חכמים מופלגים, אך הכיוון בהחלט יהיה חיובי.

כשזה לא קורה במציאות, זה אומר דרשני - מה קורה בבית זה? מה לא מאפשר צמיחה רוחנית? מה גורם לנסיגה?

האמיני לי, דבורה, כי איני מתכוונת לבקר ובוודאי שלא להאשים, רק לנסות לשים את האצבע במקום הנכון כדי להסיק מסקנות ולעשות שינוי.

ביקורת, חוסר כבוד וזלזול משיגים מטרה הפוכה. גם לחץ משפיע בכיוון הפוך. ככל שדוחפים את הזולת – כך הוא פחות נדחף מבפנים ומאבד את הרצון. "אין דבר העומד בפני הרצון", אבל כשהרצון הוא אכן רצוננו ולא רצונו של השני. לא ניתן לאכוף את רצוננו על זולתנו, אפשר כך רק להמית כל ניצוץ של רצון עצמי.

* * *

יש לנו נטייה לדאוג לעולם הבא של זולתנו ולעולם הזה של עצמנו. מה שנדרש באמת הוא לדאוג לעולם הזה של זולתנו ולעולם הבא שלנו. גם בן זוג הוא בבחינת זולתנו, ותפקידך לרדת קצת מהדאגה לרוחניות שלו ולדאוג קצת יותר לגשמיות שלו. כשאת בעלת הבית לרוחניותו, כנראה הוא אינו יכול להיות בעל הבית לחלק זה והוא מפקיר אותו בידייך. לא ניתן לקחת אחריות על מישהו ובד בבד להשאיר את האחריות בידיו. כשהאחריות היא בידייך היא אכן ממש בידייך, וזה הרי לא מה שהתכוונת. כוונתך היא רצויה, אך נראה שהדרך אינה מובילה למטרה.

שמעתי רבות שאומרים, שאשה אינה אמורה להיות המשגיח של בעלה, ואם היא לוקחת תפקיד זה על עצמה - שלא תתפלא שאלו התוצאות.נשים לא מעטות מאשימות את בעליהן שאינם נמצאים כלל בבית. במרבית המקרים יש לכך סיבות בלתי מודעות לשני הצדדים: אולי האווירה הקיימת בבית אינה מושכת להימצא בו ומעודדת לברוח ממנו?... נקודה למחשבה.

מקובל כיום לראות את המשפחה כמערכת שחלקיה תלויים זה בזה ומשפיעים זה על זה. כפי ששינוי מקומו של כל חלק במובייל יגרום לתזוזה אצל כל החלקים האחרים, כך משפיעה כל תגובה במערכת המשפחתית על כל החלקים. לפי תיאוריה זו יש לצפות ששינוי בעמדתך יוביל לשינוי ולאיזון מחודש במערכת. זה אכן פשוט להבנה, אך לא לביצוע. לשנות גישה, עמדה ודרך חיים - זה לגמרי לא פשוט, וכשתקועים - זקוקים לעזרה.

אני יודעת שנשים רבות כלל לא "חולמות" שיש להן חלק בדברים כואבים מעין אלו, והן בטוחות שהדברים מתנהלים באופן מסוים בגלל הצד השני. הן אינן מודעות לכך שפעמים רבות יש להן חלק גדול באופן שבו מתרחשים הדברים.

אני מרגישה שהדברים שכתבתי נוקבים, אך כך אני רואה אותם. איני יכולה לומר משהו שאני לא מאמינה בו.

לכן, דבורה יקרה, מתוך אמונה שמשפחתך אכן חשובה לך, אני קוראת אלייך לא לנוח ולא לשקוט על השמרים עד שתרגישי יותר טוב עם עצמך ועם משפחתך. אני ממליצה לך מכל ליבי לפנות לאישיות מתאימה כדי לפתור את הסבך שבו את נתונה. להקים משפחה בריאה, ההולכת בדרך הנכונה, זו לא משימה של מה בכך. זו משימה עליונה הדורשת מאמצים גדולים, אך האמיני לי - כדאי להקדיש את כל המאמצים למען משימה מורכבת ונעלה זו, כי היא תכלית כל חיינו.

חזקי ואמצי.

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן​