מה תפקידינו בדור זה, הסמוך כל כך לביאת המשיח? תשובה נפלאה ומחזקת

רציתי לשאול שאלה לגבי הציפייה לביאת המשיח. ידוע שהציפיה למשיח היא אחד מעיקרי האמונה, ושכל יהודי צריך להתפלל ולצפות לו. לי באופן אישי קשה קצת בעניין זה, מכיוון שידוע שלפני ביאת המשיח יהיו צרות גדולות (וייתכן שאנו כבר בתחילת זמן זה). תהיה מלחמת גוג ומגוג, ורק שליש מהעולם יישארו בחיים. כמו כן, גם מעם ישראל לא כולם יזכו לכך, רק מי שבאמת ראוי, ומי אמר שאני ומשפחתי אכן ראויים? אולי לא נזכה? שלא לדבר על כל הצרות והמלחמות שצריך לעבור עד שתבוא הגאולה. זה מפחיד אותי, לכן כשאני מתפלל על ביאת המשיח, אני לא מרגיש בלב שלם שאני אכן מצפה לכך.

בשכלי אני מבין שיהיה טוב לעם ישראל בכלל, אך ברגש קשה לי להתפלל על דבר שהוא קשה וכרוך בסבל, ושאולי בסופו של דבר גם לא אזכה לו.

מבקש שהתשובה תהיה לא לגבי עם ישראל בכלל, אלא לגבי עצמי, כיחיד.

בתודה מראש.

* * *

לפני שאשיב על שאלתך החשובה, מן הראוי היה להעמיד כמה מדבריך על דיוקם, כתבת כך: "ידוע שלפני ביאת המשיח יהיו צרות גדולות. תהיה מלחמת גוג ומגוג, ורק שליש מהעולם יישארו בחיים. כמו כן, גם מעם ישראל לא כולם יזכו לכך, רק מי שבאמת ראוי, ומי אמר שאני ומשפחתי אכן ראויים?", וכו'.

הדברים בהחלט אינם מדויקים. פסוקים רבים בנביאים ובדברי חכמינו ז"ל מתארים את תהליך הגאולה ואת המאורעות הקודמים לה, אולם גם לאחר העיון בכל אלו, אין הדברים ברורים כל צורכם, עד שהרמב"ם בעצמו, בעסקו בסוגיה זו, מסכם אותה למעשה במילים הבאות: "וכל אלו הדברים, וכיוצא בהן, לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (יד החזקה, שופטים, הלכות מלכים פרק יא סעיף ב). ייתכן, שמלחמת גוג ומגוג כבר הייתה, ייתכן שהיא מתרחשת עתה, אבל מבחינה רוחנית (לא שזה מנחם), ייתכן שעוד דקות ספורות יתהפך עלינו הגלגל לטובה וישועות עצומות יתגלו בכל פינה. הכול אפשרי, אבל בדבר אחד אין כל ספק: האופן שבו יתרחשו הדברים תלוי רק בנו! אם נוסיף בתשובה, בתפילה ובמעשים טובים, "נתרום" את כוחנו הרוחני לגאולה באופן של חסד, ואם נתרפה וניפול לזרועות הייאוש וההרגל, ייתכן שנחזק בזה את כוח הגאולה באופן של דין, חלילה.

גם בעניין "לא כולם יזכו לכך" אתה טועה. הבטיחנו ה' על ידי נביאיו בפסוקים רבים מספור, שהוא עתיד לגאול אותנו כולנו, כ-ו-ל-נ-ו, בלי יוצא מן הכלל. בין בחסד ובין בדין, עתידים ישראל לעשות תשובה, וכמו שמבטיח הנביא יחזקאל, בדבריו הנרגשים לעם: "כה אמר ה' אלוקים: הנני אני ודרשתי את צאני. מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל. אני ארעה את צאני ואני ארביצם נאום ה' אלוקים. את האובדת אבקש, ואת הנידחת אשיב, ולנשברת אחבוש, ואת החולה אחזק" (יחזקאל לד פסוקים יא, טז).

הכול יתוקן. הכול, בסופו של דבר, יבוא על מקומו בשלום. כל נשמה, כל גוף, כל משפחה וכל שבט, והמנהיג של כל התהליך המופלא הזה יהיה כמובן המשיח, שלו אנו מצפים. "והקמותי עליהם רועה אחד ורעה אתהן, את דוד עבדי, הוא ירעה אותם והוא יהיה להם לרועה ואני ה' אהיה להם לאלוקים ועבדי דוד נשיא בתוכם, אני ה' דיברתי" (יחזקאל לב פסוקים כג-כד).

אם כן, עבודתנו, בדור, שהוא לכל הדעות עקבו של משיח, היא להתכונן לביאתו. לצפות לו עד כלות. ברור שמי שחש עצמו אובד דרך, נידח, נשבר וחולה, כלשון הנביא, ודאי מצפה יותר לבואו של הרועה שיבקש אובדים, ישיב נידחים, יחבוש נשברים וירפא חולים. אולי פשר הצרות הפוקדות אותנו (מלבד כל הסיבות השמורות ליודע תעלומות), הוא להזכיר לנו, שומרי מצוותיו ויודעי תורתו, עד כמה גם אנו אובדים; עד כמה נפוצנו גם אנו ב"יום ענן וערפל" לדרכים לא טובות, למנהגים קלוקלים, לשטחיות ולרדידות דעת ולב.

תאמר: הכול טוב ויפה, אבל אני שאלתי על המחיר. מהו המחיר שצריך כל אחד לשלם, ומנין ייקח את הכוח לשלם אותו, בעבור ביאת הגואל? הרי כך, בעצם, אמרת: "שלא לדבר על כל הצרות והמלחמות שצריך לעבור עד שתבוא הגאולה. זה מפחיד אותי...".

המחיר, כאמור, תלוי בנו. נשתפר - ירד המחיר, נידרדר - יעלה, אבל מחיר יש בכל מקרה, ובזה אתה צודק. לא בכדי תיארו חכמינו ז"ל את תהליך החושך הקודם לאור הגאולה במילים 'חבלי משיח'. אבל דווקא הגדרת הייסורים במילה 'חבלים' היא היא שנותנת מענה על השאלה החשובה יותר, מנין ניקח כוח לשלם אותו? למה שנרצה, בעצם, שזה יקרה, אם זה כרוך בייסורים?

"כמו הרה תקרב ללדת, תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך ה'", מתאר הנביא את זמן הגאולה (ישעיהו כו פסוק יז) ומוסיף (פסוק יח): "הרינו חלנו, כמו ילדנו רוח". ומבאר המהר"ל: "כמו שכל הפסד הוא שינוי, כך כל הויה שינוי בעולם, והוא נקרא חבלי משיח. ונקרא 'חבלי' כמו שהאישה יגיע לה חבלים מפני השינוי של הוית הולד הבא לעולם, שכל הויה הוא שינוי ומצד ההויה החדשה הוא שינוי. וכך כאשר יצא לפועל ענין חדש, הוא עולם המשיח... ודבר זה הוא שינוי בודאי, ולפיכך יהיה חבלי משיח, כי כמו אישה כאשר יצא הולד לעולם יש לה חבלים" (נצח ישראל פרק לו).

עומדים אנו לפני שינוי מציאות העולם באופן מהותי ביותר. שינוי זה, מבאר המהר"ל, כרוך בהכרח בחבלי לידה. צער הלידה אמנם גדול, אבל משיצא הוולד לאוויר העולם, כמו כל ולד, תחוש גם אמו, דהיינו אנחנו, שבשביל תינוק כזה כדאי היה כל הסבל שקדם לבואו.

נחזור לנמשל. תיתכן בוודאי לידה קלה ומהירה (גאולה בחסד), או חלילה קשה וארוכה (גאולה בדין). הכול תלוי בתפילות ובמעשי היולדת והקרובים לה, דהיינו אנו כולנו!

כך כתב ה'מאור עינים' אודות סוגיה זו: "דרך משל - כשהאישה רוצה לילד הוולד, ובוודאי יהיה לה תענוג גדול אחד שתלד הוולד, אך קודם שתבוא אל התענוג יש לה צער וחבלי לידה... וזה נקרא 'חבלי משיח'" (פרשת כי תשא).
מבאר המלבי"ם, שאדרבה, ככל שירבו חבלי הלידה, סימן ואות הוא כי הולכת היא ובאה, וכלשונו: "כי ישראל יהיה קבלה בידיהם, שאי אפשר שיגאלו רק מתוך צרות גדולות ורעות, שהם חבלי משיח, שידמו כחבלי יולדה, שכל שיגדלו החבלים - כן תגדל התקווה כי הישועה קרובה שיוולד הוולד, כמו כתוב 'כמו הרה תקרב ללדת, תחיל תזעק בחבליה... הרינו חלנו כמו ילדנו רוח', שבעת הצרות הגדולות יולד אצלם רוח תקווה וביטחון שהצרות הם סימן התשועה והגאולה" (מלבי"ם חבקוק ג טז).

ועדיין קשה, מהו בדיוק אותו "ולד", מהו בדיוק אותו אושר מקווה של הגאולה, שבעבורו כדאי לסבול הכול? בדיוק בנושא זה מצאנו דיון בין חכמי ישראל (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין צח): "אמר עולא: ייתי ולא אחמיניה יבוא משיח ולא אראנו וכן אמר רבה ייתי ולא אחמיניה, ולעומתם רב יוסף אמר: ייתי ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה יבוא ואזכה לשבת בצל צואת חמורו" ומפרש רש"י: "ובלבד שאראנו".

מפחד הצרות והניסיונות שיקדמו לבוא המשיח, מפחד חבלי משיח, מעדיפים אפילו ענקי עולם כעולא וכרבה שלא לחיות בתקופה זו. אולם, רב יוסף, לעומתם, למרות אותם חבלים וקשיים, מאחל לעצמו לחיות בתקופה זו, ואפילו יזכה רק "לשבת בצל צואת חמורו של משיח", שאין לך הגדרה של שפלות ונמיכות גדולה מזו.

כל זה בתנאי אחד, כלשון רש"י: "ובלבד שאראנו".

נשאלת השאלה: מה יש לראות שם?

מבאר המהר"ל (נצח ישראל פרק לו) פירוש דעת רב יוסף שאמר: "ייתי ואחמיניה ואשב בצל יציאת החמור שלו. כי העולם הזה גשמי ביותר, ועולם המשיח יהיה נבדל יותר. נאמר שאם לא אפשר לי להיות עם המשיח ולהיות עמו, רק אשב ואשתתף במדרגה הפחותה, אם אשתתף בזה די לי, שגם בזה יקנה האדם מעלה עליונה, במה שהוא בדור עם המשיח, ויקנה מעלה האלוקית. שהרי העולם הזה, המעלה הגדולה שלו, אינו שווה למעלה הפחותה שהיא בתכלית הפחיתות בעולמו של משיח"!.

מה שנראה שם, מה שיחווה מי שיעבור את חבלי הלידה בשלום ויראה את אור של עולם חדש, יהיה מראה זך כל כך, אחר כל כך מכל מה שאנו מכירים ומסוגלים לדמיין, עד שאפילו הכי נמוך שם יהיה גבוה יותר, מואר יותר, מכל מה שחווינו עד כה! כותב המהרש"א: "מדמה ישראל בעת גאולתן לקטן שנלד דמי והקדוש ברוך הוא מולידן" (סנהדרין צח דיבור המתחיל כל גבר).

מי שהולך להיוולד כאן, מי שכל הצירים הללו יולידו אותו לתוך אורו של עולם אחר וטהור יותר הוא - אנו בעצמנו!
מאי משמע? וכי אין אנו קיימים? וכי לא נולדנו? וכי לא ראינו מאורות מימינו? ואולי, דומה בעינינו כי תבוא הגאולה לגאול רק את החילונים מבערותם, להפכם לשומרי מצוות, ומה יש למשיח לחדש לנו? (מעבר להפסקת המלחמות, טיפול באוברדרפט התופח, או סילוק המחלות והפחדים מן העולם).

"העם ההולכים בחושך, ראו אור גדול", אומר הנביא. נכון, אנחנו "הולכים", עושים מה שביכולתנו, פחות או יותר. משתדלים. אבל אנחנו הולכים ב"חושך", כי ליבנו ריק ואטום מאור ה' ומהשראתו הקדושה. כי אם דוד המלך זעק: "הושיעה ה' כי גמר חסיד, כי פסו אמונים מבני אדם", אמונתנו שלנו בוודאי גם היא שסועה, קרועה וזקוקה נואשות לידו המרפאת של הגואל. כן, אנו הולכים, אבל בחושך, וכל לב מבין, המביט לימין ולשמאל, יכול למשש גם במחוזותינו את האפלה. אנו מאמינים ומקווים שלא לנצח יימשך החושך הזה שאנו מהלכים בו, לכך אנו כמהים, גם במחיר חבלי לידה, לבוקרו ולאורו של עולם חדש.

וכל "הולך", המשתדל, מתפלל, ועושה בכנות ככל יכולתו להאיר את חייו, בוודאי יזכה עם כל אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, ליומו של "אור גדול", אורו של משיח הקרב ובא.

שנזכה לביאתו במהרה בימינו, אמן.